בלי שם

כתבתי לפני 4 שנים
אקטואלי היום יותר מתמיד

אלוהים כבר לא מוזמן אלי.
זה לא אישי נגדו,
ממש לא,
זאת הפמליה שאיתו.

כל נושאי אמונתו.
הצדקנים והצודקים,
המשוכנעים והמשכנעים,
המלמדים והמלומדים,
כל סוהרי ואסירי אפלטון

כל רודפי השררה.
הקנאים והמקנאים,
הרבנים והשרלטנים
הגנבים והעושקים
כל נושאי הצלב, הסהר, המגן.

כל חותמי הבריתות.
המוהלים והמחנכים,
המעלים והמורידים,
המחתנים ומגרשים,
כל נצלני הקרדום.

כל עושי דברו.
רוצחי דבריו והרוצחים בשמו,
כל מפיצי השקרים,
עובדי האלילים,
כל אנשי המוסר נטולי העקבות

אלוהים כבר לא מוזמן אלי הביתה.
זה לא אישי נגדו,
ממש לא,
זאת הפמליה שאיתו.

גם כשמעלים אותו באוב, מאיר אריאל מצליח להפתיע
אחד הקטעים היפים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות
הפקה מטריפה של פטריק סבג
מומלץ

אם אין בזה משמעות, מה טוב: זה חוסך המון טרחה, את מבינה, כי לא נצטרך לגלות אותה.
- לואיס קרול

הפחד העמוק ביותר שלנו אינו מפני חוסר היכולת,
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה
שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.
האור, ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות.
כל אחד מאתנו שואל את עצמו,
מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך
מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר?
למעשה, מי אתה ומי את שתרשו לעצמכם לא להיות כאלו?
כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק הקטן
אנחנו לא משרתים את העולם.
אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות
שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו.
נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בכולנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאתנו,
כל אחד ואחת מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.
כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח,
באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים
לאחרים לעשות את אותו הדבר.
כאשר אנו משתחררים מהפחדים שלנו,
הנוכחות שלנו משחררת אחרים.

מריאן ויליאמסון

מוזיקה טובה היא זו החודרת לאוזן בקלילות ועוזבת את הזכרון בקושי.
- תומאס ביצ'הם

כל לילה, וכל שחר,
נולדים אחדים אל צער.
כל שחר, וכל לילה,
אחדים נולדים אל עונג מופלא.
אחדים נולדים אל עונג מופלא.
אחדים נולדים אל לילה אין סופי.

ויליאם בלייק

להיכן שמגיעה מילתו של אדם,

ואף כוח התפיסה שלו,

עד לשם מגיעה השליטה שלו,

ובמובן מסוים הקיום הפיזי שלו נמתח.

לראות ולחלק פקודות לעולם כולו זה כמעט כמו להיות בכל מקום.

- נורברט וינר

.I don't go crazy, I am crazy.

...I just go normal from time to time

מי שמכיר אותי וניהל איתי שיחה של יותר משלוש דקות יודע שאם יש חוויה שהיתה אבן פינה בעיצוב האישיות שלי זאת היתה הצפייה בבלייד ראנר בשנת 82.
סרט שבזכותו אני הפכתי למה שאני
מכאן ברור לכם רמת החרדה שלי כששמעתי על זה ש35 שנים אחרי, יוצא לפתע סרט ההמשך
איך ממשיכים יצירת מופת?
איך ממשיכים סרט שמתעסק באלוהות ומוות
סרט שבו מת אלוהים

אז הלכנו
ועד מהרה היה ברור שהנושא של ההמשך יהיה לידה

אמנם יש ניסיון לשמור על אחידות במראה של שני הסרטים, בקצב שלהם ובסגנון הצילום, אבל כאן זה נגמר

הסרט החדש הוא סרט מתח עתידני סטנדרטי לעומת המקור שהיה סרט מדע בדיוני מושלם... עזבו מדע בדיוני, הוא היה סרט מושלם.
הסרט הנוכחי בורח משאלות פילוסופיות כמו מאש
נמנע בכל כוחו מלגרום לצופה קצת לחשוב ופשוט מאכיל אותו בכפית
ובאמת מי שרק יקרא על מה היה הסרט המקורי מבחינת עלילה לא יתקשה להבין את עלילת הסרט הנוכחי.
מהר מאד הפסקתי להתייחס אל הסרט כהמשך לבלייד ראנר.

אז כסרט מתח הוא בסדר גמור
אבל כהמשך לבלייד ראנר, הוא פשוט מיותר

כל כך הרבה דיברו ונאמו על האבולוציה, על הציוויליזציה ועל כל מיני דברים אחרים שמסתיימים ב"יה", ובכל זאת האדם לא התקדם הרבה מאז הצעדים הראשונים שלו: הוא עדיין מאמין שהוא לא נמצא כאן באקראי ושכל מיני אלים, שרובם נוטי חסד, פוקחים עין על גורלו.
- מוריאל ברברי