אמיתית או מיתולוגית

הבית מואר רק באור קטן בסלון, המחשב דלוק ובחלון צצה לה שורה "על הרצפה".
בלי להבין אפילו למה, ירדתי לרצפה.
"אני רוצה אותך על ארבע, ראש מורכן לעשרים דקות.
תחשבי למה את פה ואז תרשמי את התשובה".
בראש שלי אני מקללת אותו, הוא לא קולט שקור אימים? לא יכל להתחשב ולומר לי לשים שמיכה לפני?
אני לא מצליחה להתרכז! אוף! קר לי ולא נוח לי, למה אני עדיין על הרצפה? מי הוא בכלל?
אבל לא אומרת מילה. ראש מורכן. הידיים קופאות להן לאט. הברכיים רועדות.
למה אני פה? מנסה למצוא מענה הולם.

נזרקת אחורה בזמן, נזכרת בהתנסות הראשונה שלי כ "ניק כלשהו".

נסעתי עד קצה הארץ, חיפשתי מישהו שלא יוצא למסיבות, לערבי בדס"מ, שלא מעורבב חברתית.
הגעתי חוששת ומלאת ביטחון. הוא התנהג כמו שולט, זרק פה ושם מילה."זונה", "כלבה".
הצליף, טפטף, חיטט בכל חור. הייתי אדישה אליו ולסיטואציה. הדבר היחידי שהשאיר אותי שם זה הצורך שלי לסמן V על חוויה כנשלטת.

צליל מהחלון שולף אותי משם.

אני לא יודעת אם להרים את הראש או להשאר רכונה. שוב הצליל. מפנה את הראש בזהירות לכיוון המחשב, ורואה שיש לי שורה ממנו.
"עברו העשרים דקות שלך, מה התשובה שלי?"
fuck! אין לי תשובה עבורו, אין לי תשובה עבורי. הוא קולט שאני משתהה. "חצי שעה נוספת"
באיזשהו מקום כעסתי על עצמי לגבי העדר התגובה שלי, אבל רווח לי.
כל הגוף שלי רדום וקפוא. רק הלב דופק במהירות ואיתו המחשבות.

"לא נראה לי שאני אשאר איתך בקשר", אמרתי לו ליד הדלת. וכשתהה למה, עניתי בישירות "שיחקת כשולט, לא הרגשתי אותך".

ואז אתה הגעת. שלחת הודעה מסקרנת, למרות שאני ניק כלשהו.
טרחת להכיר את השולטת, גיששת סביב הנשלטת ובעיקר חיזרת אחריי.

אז הנה אני. על הרצפה כבר 45 דקות.
זוכרת במעומעם שכאב לי בחמש דקות הראשונות.
את האי נוחות שעלתה בי כשנזכרתי בעבר.
את הכעס העצמי על חוסר התשובה.


חייכתי, עברתי לישיבה מזרחית.




"אני פה כי אתה מרגיש לי נכון, אדוני."




אולי זה ייתן תשובה לאלו שמחפשים אותה.