אמיתית או מיתולוגית

לפני שלוש וחצי שנים הוא נפטר. בן 51 נשוי +2. היה לו הכל והיה לו גם סרטן.
את השבוע האחרון שלו העביר בבי"ח כשכול המשפחה עושה משמרות סביבו. אני הייתי משמרת לילה. מגיעה בשעה 20:00 בערב ויוצאת ישר לעבודה ב10:00. הם התחשבו בי שם בעבודה, נתנו לי פרוייקט שלא תחום בשעות. את הלילות העברנו בקריאת ספרים - הוא בוחר ספר ואני מקריאה לו בקול חנוק - חבל שלא הצלחתי להסתיר את הבכי מולו.
בלילה האחרון הוא חיכה לזריחה. רצה שהלילה ייגמר כבר, אני יכולה להבין אותו. אני לא רציתי ללכת משם. מתוך ידיעה שאם אני אלך הוא ירגיש בנוח למות. וזה מה שקרה, בלילה שהוא נפטר אני לא הייתי איתו, דודה שלי ביקשה ממני את המשמרת לילה כי לא היה לה זמן אחר.
אני לא אשכח לעולם איך בחמש וחצי בערך השמש התחילה לעלות ואני זינקתי לפתוח את הווילונות ולאחל לו בוקר טוב. להכין לו כוס תה, להמתיק אותה טוב טוב כי ככה הוא אהב.

אתמול הייתה לך יומולדת. אני מתגעגעת כל כך, ולא מוצאת את עצמי מגיעה לקבר שלך להדליק נר נשמה.
אולי זה בגלל שאתה עדיין חי אצלי בלב, אולי זה כי אני לא מסוגלת להתמודד עם המוות שלך.

Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ