יש בי המון כעס, שלא יוצא לשום מקום. פשוט מצטבר בתוכי שכבה אחר שכבה.
יש בי גם המון רחמים, על הזיקנה שקפצה עליה בשנים האחרונות בכלל ובשבועות האחרונים בפרט.
ושוב הכעס שמכל הנכדים רק אני פה על בסיס יומיומי, והיא מתמוגגת מאושר כשאחד מהם מתקשר פעם במתאים לי.
ושוב הרחמים על זה שהיא בנתה משפחה יחסית גדולה ורק אני ואמא שלי מראות נוכחות.
והנה הכעס חוזר על זה שהיא לא מעריכה את ההקרבה שלי, ובניגוד למה שחושבים כאלו ואחרים, לא! אני לא פה בשביל הכסף, אני אפילו לא מוזכרת בצוואה שלה.
והנה האהבה מציפה אותי כשהיא מספרת לי בגאווה בטלפון זריז בזמן העבודה שהיא גם אכלה וגם זכרה לקחת כדור.
והכעס שהיא כל כך מבולבלת, ואומרת לכולם שהיא לבד בזמן שאני מכינה לה קפה נטול קפאין שקניתי במיוחד כי אסור לה קפה והיא לא יכולה בלעדיו.
והפחד שנמצא קבוע בלב, שהנה.. אוטוטו לא תהיה לי סבתא ומה אני אעשה בלעדיה.
