היא חושבת שאני לא יודע, אבל אני כן. יודע בדיוק מה עובר עליה.
אתמול היא שוב נעלמה למרפסת לסיגריה ארוכה, וכשנכנסה כולה מחייכת מאוזן לאוזן, ידעתי.
אני מקווה שהפעם היא לא תתאכזב, אבל היא ילדה גדולה.
אולי הפעם החברה הזאת שלה כן תגיע ואז החיוך שלה יישאר כל השבת. סעמק העולם, מגיע לה לחייך.
לפעמים אני אומר לה שתלך אליה, גם בשבילה אבל בעיקר בשבילי, אני לא יודע מה הן עושות כשהן ביחד
אבל תמיד אני מקבל אותה חזרה, בוערת מתמיד.
אז מתאים לי שהיא – החברה הזאת שלה – תגיע. אולי אני אציע לאסוף אותה? לא! מה אני חושב לעצמי..
זה שלה ובשבילה. אני הרי לא אמור לדעת.
כבר שישי בצהריים, היא עדיין מחייכת, מהמטבח עולים ניחוחות מפתים, טוב, אז זה סוף סוף קורה.
החדר של הקטן כבר מסודר עבורה, ההורים שלי שומרים עליו היום.
היא ביקשה ממני להחליף מצעים, וכשהחלפתי נתקלתי במוניטור, וישר קפץ לי לראש להשאיר אותו פתוח.
אז השארתי.
מקווה שלא ייתפסו אותי. אבל זה שאני יודע מה באמת הולך להיות פה, לא אומר שאני לא סקרן!
דפיקה בדלת. פאק היא פה.
מירב מזנקת לדלת, נעצרת לשנייה מול המראה, נושמת עמוק ופותחת אותה.
לא חשבתי שהחיוך שלה יכול לגדול עוד יותר. החברה הזאת שלה עוטפת אותה לחיבוק ענק כזה, שגורם לי לקנא קצת.
מירב אף פעם לא נכנסה ככה לחיבוק שלי. אבל מצד שני אני לא מחבק אותה הרבה.
'היי' היא אומרת, 'נעים להכיר סוף סוף'. היא מחייכת ואני מרגיש שאני מבין למה מירב מדברת עליה כל כך הרבה.
אני מראה לה את החדר, והיא שואלת את מירב אם היא יכולה לעזור לה להתארגן.
מירב מסמיקה ומסתכלת עליי, בלב אני אומר לכי על זה בובה, אבל שומע את עצמי מתלונן על זה שעדיין לא אכלתי צהריים, בוא'נה אני שמוק לפעמים.
החברה הזאת שלה מסתכלת עליי במבט נוזף ואני עוצר את מירב ואומר לה שאסתדר לבד, שתעזור לחברה הזאת שלה.
ההיא מחייכת שוב וסוגרת את הדלת אחריהן, ואני טס לחדר שינה לחפש את החלק המאזין של המוניטור. מצאתי.
נכנסתי לשירותים ונעלתי את הדלת.
פאק! למה אני לא שומע כלום? אה.. הווליום מוחלש.
אני שומע אותן מדברות בשקט ומנסה להבין אותן, מסדר את העוצמה של הווליום
הו.. עכשיו אני שומע.
סטירה ועוד אחת, אני שומע את מירב בוכה ואת החברה הזאת שלה אומרת לה להתפשט, זריז.
הזוי, אני שומע בגדים מוסרים ומרגיש שאני מתעורר. לא מצליח להבין מה מעיר לי אותו בכלל.
החברה הזאת שלה מכאיבה לה, ואני חושב שאולי אני צריך להתערב, אבל היא ילדה גדולה, מירב.
אני שומע אותה אומרת 'תפשקי רחב' ומנסה להבין מה מירב צריכה לפשק. בכי.
יש גניחות של עונג ובגלל שאני לא זוכר את מירב משמיעה קולות כאלו אז אני מניח שזו מירב שיורדת לה.
הן צוחקות.
היא אומרת לה שהיא הביאה לה מתנה ורשרוש של אריזה נפתחת.
'תפתחי את הפה', רעש לא ברור. 'שלא ייברח לך החוצה' היא אומרת ואני ממש מצליח לשמוע את החיוך שלה.
אני מתחיל להבין את המשיכה של מירב לחברה הזאת שלה.
אני שומע דלת נפתחת.
פאק! הן סיימו כנראה. אני מוריד את המים ומחביא את המוניטור.
'הגיע הזמן באמת' אני מסנן. 'לא מצאתי מה לאכול'.
החברה הזאת שלה בוחנת אותי מכף רגל עד ראש, ולפני שהיא יוצאת למרפסת לעשן, היא זורקת לי
'מוזר.. חשבתי שהשבעת את הרעב הזה שלך'
