'מוזר.. חשבתי שהשבעת את הרעב הזה שלך'
אני מצטרפת אליה למרפסת, עדיין מנסה להבין איך אני מרגישה כשהיא כאן.
זה פסיכי לגמרי, היא מעשנת סיגריה ורואי מפטרל במטבח ובודק את הסירים.
אולי אני צריכה להציע לה משהו לשתות? אני זוכרת שאחרי שהיא גומרת היא ממש צמאה,
אבל מצד שני, אולי בגלל שאני יודעת, אני צריכה פשוט להגיש לה?
איזו סיגריה מביכה, וואו..
אני מסיימת מהר את הסיגריה, ונכנסת.
למה היא לא דיברה איתי? משהו בדינמיקה השתנה.
נורא קר, היא עדיין תרצה שתי קוביות קרח במרטיני שלה? אני אשים ליד, שהיא תחליט.
אני מאד מרוצה מהמחשבה, ויוצאת שוב למרפסת.
היא מסתכלת עלי ואומרת שיש נוף ממש יפה אבל היא רוצה להינות ממנו לבד.
'תלכי לנוח קצת, אני אעיר אותך בזמן לארוחה', היא משלחת אותי ממנה והאמת שאני ממש מרגישה הקלה.
אני רוכנת לתת לה נשיקה מרפרפת על השפתיים ומוצאת את עצמי מקבלת נגיסה בשפה התחתונה.
'תגידי לרואי לצאת לפה עוד חצי שעה'.
היא לא צריכה לבקש פעם נוספת, אני נכנסת שוב וניגשת ישר למטבח, הוא יושב ליד השולחן ואני מוסרת לו את בקשתה, מציינת שאני נכנסת לנוח.
הוא מרים גבה, אבל אני יודעת שהוא ייצא אליה.
במיטה, מתחת לשמיכות אני נזכרת בפעמים הקודמות שנפגשנו.
ידעתי שכשאזמין אותה למרחב הפרטי שלי משהו יישתנה, אבל לא תיארתי לעצמי שהיא תהיה כל כך היא ועדיין כל כך רשמית.
הניגוד הזה מטריף אותי והיא יודעת את זה.
אני יודעת שרואי יודע, אבל אני לא אומרת לו מילה על זה.
כבר הרבה זמן שיש לנו חיכוכים, מאז שהקטן נולד למעשה.
יש בי חוסר שקט ורצון לחוות משהו אחר.
מדהים איך שהחיבור ביני לבינה נוצר, אני לא חושבת שהייתי מזמינה אותה אם לא הייתי יודעת שרואי סקרן גם כן.
אני נזכרת בפעם הראשונה שהיא כבשה אותי, לא היה מגע אבל בסיטואציה שבה היינו, המלכתי אותה בשנייה.
היינו אצלה וידיד שלה קפץ לביקור, היא פשוט תפסה פיקוד כאילו הייתה במאית, ולא משנה כמה רצינו שתצטרף, היא סירבה
'זו היומולדת שלך, והוא פה בשבילך, לא בשבילי' היא אמרה.
גם רואי באתר, אני לא יודעת איזה ניק הוא בחר לו, ואיזה טייטל הוא הצמיד, אבל היא כבשה גם אותו.
אני מתחילה לצלול לשינה מתוקה תוך כדי תהייה מה קורה במרפסת...
