והכתיבה שלו זרקה אותי לסיטואציה שעליה הוא שיתף.
כבר הרבה זמן שאנחנו מכירים, מהפנים החוצה ומלמטה למעלה.
הוא איתי כי אני רואה מעבר למסכה שהוא מציג.
אני איתו כי גם כשאני למטה, שנינו יודעים שאני למעלה.
אני אעשה הכל בשבילו, ככה זה כשאוהבים.
אחרי כמה חודשים פה בכלוב, כבר מצאנו לנו את קבוצת החברים שנעים לנו איתה (תקראו לזה קליקה מבחינתי)
ואז בהפתעה קיבלנו הזמנה.
ערב אינטימי.לא מכירים את כל המוזמנים.
הוא מאד חושש מהערב הזה.
התרגל למסיבות, שם הוא יכול לבוא לבוש בשחור, אוחז בשוט ואני לצידו. מעולם לא שיחקנו בפומבי.
ברור לכולם שאנחנו זוג.
ישבנו בסלון ודיברנו על הערב. מה ללבוש ואיך להתנהג.
שלחתי אותו לחדר, לבחור בגדים ואמרתי לו שיפתח את הלב וישחרר את עצמו, הוא כבר יידע על תקן מה מגיע ואיך להתנהג שם.
הוא מתמהמה בחדר.
אני נכנסת בשקט וקולטת אותו עומד ובוהה במדפים. הוא מחזיק את השוט ואני מחייכת.
האהבה שלי אליו גואה ואני יודעת שאם ירגיש שהוא רוצה להיות למעלה אני אכופף את עצמי על מנת שיוכל.
אבל הוא לא זז, וזה מרגיז אותי, עוד חצי שעה צריך לצאת והוא הכי לא החלטי שיש.
אני מתקרבת אליו מהר ושולפת את השוט מידו ובלי לשים לב מעיפה סטירה. הוא מחייך.
אני מורידה אותו על ברכיו ורואה איך החיוך נהפך לזיקפה.
מרימה את שולי השמלה וטומנת את ראשו במפגש רגליי. הוא מלקק נמרצות.
מתנתקת ממנו במהירות, בוחרת מהמדף מכנס שחור אלגנט וחולצה שחורה.
"תלבש את זה זריז" אני פוקדת.
כשהוא מסיים אני מסמנת לו לבוא אליי ורוטנת, "אתה יודע כמה אני מאוכזבת כשאתה גורם לנו לאחר".
לוקחת מאחורי גבי את הכלובון ונועלת אותו.
"חבל, הוא יכול היה להנות היום".
הוא נושק לראשי במבוכה.
שנינו יודעים שהוא נלחם עם עצמו.
הוא יודע שביחד אנחנו ננצח.
אצלי אין משחקים.
*הכותבת מעולם לא פגשה את הכותב ~ למרות שתשמח לשבת איתו ועם זוגתו לקפה ידידותי*
