הגבירה מעיר האורות הכבויים

אז יש לי הרבה זמן בזמן האחרון. בגלל הפרעות השינה המלבבות שלי.
אני תקועה כבר שבועיים בלי לישון כמעט.
מה שדי מפריע לי לתפקד.

אז אני קוראת. אני אוהבת לקרוא ותמיד אהבתי. עכשיו חזרתי לקרוא את "גאווה ודעה קדומה".
למרות שבחירת הנושא היא לא כוס התה שלי (אני מעדיפה עלילה דרמטית יותר בדרך כלל)
מדובר ביצירת מופת גדולה. כתיבה וירטואוזית. מושלמת. ניסוחים מחודדים. עלילה מהודקת.
גיבורים אמינים. ואנטגוניזם. מצידי, כמובן.

מצד אחד, הגיבורה לא רוצה להתחתן עם הדביל הראשון שמציע לה רק כי היא חייבת. ותאמינו לי,
היא חייבת. בזמנים האלו אישה הייתה חייבת להתחתן כדי להבטיח לעצמה חיים סבירים. כי
לא הייתה לה דרך להתפרנס. ולא היו לה אפשרויות למצוא משרה שהיא לא אומנת או מטפלת. (ואז היא מרוויחה
גרושים וזוכה להתעמרות קבועה מבעלי הבית. )
על זכויות משפטיות אין מה לדבר. אם אישה מתחתנת כל רכושה היה עובר לבעלה. מבחינה משפטית
הן היו כמו ילדים. וגיל ההסכמה היה שתיים עשרה וזה מאוד עזר שם לכל הסחר בנשים ובילדים.
אך השתייכות גבר הייתה דבר הכרחי. כמו חמצן. בלעדיו היית נטולת הגנה וחשופה לכל סוגי ההתעללויות.

ואיך בכלל אפשר לדבר על אהבה כששני הצדדים כל כך לא שווים זה לזה. ושצד אחד תלוי לחלוטין
באחר. בשביל הכל. והצד התלוי, כל השיקולים שלו הם שיקולים של כסף ונוחות. בעצם, כל השיקולים
הם שיקולים של הישרדות. הישרדות. זו לא אהבה. וגם שקוראים לזה רומאן. זה לא מטשטש כמה הכל
נורא כל כך. אני הייתי נותנת לסיפור כזה כותרות אחרות . למשל - עבדות. איך "לאהוב" את מי שדופק אותך.
הישרדות, איך להעמיד פנים שאת אוהבת את המשעבד על מנת לא למות.
סקס ? איך לבחור להיאנס על בסיס קבוע כדי להמשיך לחיות.

מה שהכי מעצבן בכל הסיפר הזה הוא שהגברים האלו גם עשו לנשים דברים איומים וגם ציפו שהן
יאהבו אותם. יתמכו בהם בכל. ובאופן כללי יהיו מרוצות ממצבן (הנורא). וזה, לא יכול להתקיים. זו פנטזיה.
אם מישהו מתייחס אלייך ככה עמוק בלב את גם שונאת אותו וגם בזה לו. (אני יודעת שיש גברים שמשוכנעים
עד עצם היום הזה שהנשים משתוקקות להיות שפחות ולא יותר. כי אין בהם יותר משפחה בפנים. ואין להן
להציע שום דבר מעבר לסקס, כניעות, רחם וקריאות התלהבות ברגעים הנכונים. וכמובן שכולן רוצות להיאנס
שהן אוהבות את המענים שלהן. אני אף פעם לא אוכל להאמין בזה לגבי אף בנאדם).

ומצד שני, הגיבורה המקסימה שלנו מסרבת גם לגבר השני שמציע לה, כי הוא מציע לה רק כי הוא נדלק
עליה. זה מגעיל אותו, אבל הוא לא מסוגל להשתלט על עצמו כי הוא כל כך רוצה אותה. וגם את זה
היא לא מוכנה לקבל. רק אחרי שהיא מעבירה אותו דרך יסורים שבמהלכה הוא מכיר בערכה כאדם
היא נאותה סוף סוף לקבל אותו. וזה הסוף המאושר ?

בימינו, אליזבת בנט הייתה לומדת באוניברסיטה, מרוויחה את הכסף בעצמה ומגלגלת את שניהם
מכל המדרגות האפשריות. היא לא הייתה חייבת לשכנע את עצמה שהיא צריכה לאהוב מישהו.
או שהייתה אוהבת או שלא.

אז חשבתי לעצמי אחרי כל הקריאה הזו על אנשים שכל הזמן מתעסקים בכסף שמישהו אמור
לתת להם כי הם מקסימים ויפים,
למה עולה לי הדם לראש שמציעים לי כסף תמורת סקס ? מה שקורה כאן די הרבה.
הרי זה לא אישי. הם לא מכירים אותי. ומה שהכי מוזר הם אפילו לא יודעים איך אני נראית.
אבל אני לוקחת את זה באופן אישי.
ואלוהים (וכל ישות אחרת בעלת יכולת התאכזרות אינסופית כמו מס הכנסה ומעמ) יודע שמבחינה
פיננסית המצב שלי היה יכול להיות טוב יותר. אני ממש לא עשירה.
ואני ממש לא מסודרת , אז כל אלו שמציעים לי לנקות את הבית או לסדר אותו. זה היה יכול להיות ממש במקום.
ואני גם שוכחת לאכול. לא הייתי מתנגדת למישהו שיכין לי אוכל ויכבס לי את הבגדים ויטפל בכל הציוד שלי.

מה, זה היה יכול להיות נחמד. או שלא.
אני לא באמת מסוגלת לחשוב על זה בלי להתחלחל.

אבל, מה הבעיה שלי בדיוק ? כולנו תלויים במישהו. מאוד תלויים בחלק מהמיקרים. וגם אני כזו.
אני מאוד תלויה בבן זוג שלי, למשל. והוא באמת מכין לי אוכל מדי פעם וגם עושה כביסה לפעמים.
והתלות הכי גדולה היא מהבחינה הריגשית. ( אבל, אני, בניגוד למסכנות של עד לפני מאה שנה
תמיד יכולה לקום וללכת אם אני ארצה.)

כשאני מקבלת כסף אני חייבת לספק תמורה. אני חייבת לעבוד עבורו. אלו כבר לא בדיוק
יחסי אנוש אלא קפיטליזם. אני ארגיש מחויבת. כי אני באמת אהיה מחויבת.
אני אהיה נשלטת. וזו לא עמדה שאני נהנית לתפוס או מוכנה לתפוס אם יש לי ברירה.

תגידו לי, זה לא ברור ? אין כזה דבר כמו ארוחות חינם. על כל דבר משלמים. וכשאני לא עובדת
אני רוצה לנוח. ואף פעם לא הצטיינתי בלרצות אנשים. בגלל זה בחרתי בסוף בעבודה בה אני
אומרת לאנשים מה הם צריכים לעשות. לפעמים זה לא מוצא חן בעיניהם והם לא מסכימים
אבל לפחות השיפוט הוא שיפוט מקצועי. כדי להיות זונה אני אצטרך להיות נחמדה וזה קשה
מדי ולא שווה את הסבל.

אז מה ? מסתבר שאני פשוט מתעצבנת כשאני מבינה כמה מוגבלת אני.