אז יש לי הרבה זמן בזמן האחרון. בגלל הפרעות השינה המלבבות שלי.
אני תקועה כבר שבועיים בלי לישון כמעט.
מה שדי מפריע לי לתפקד.
אז אני קוראת. אני אוהבת לקרוא ותמיד אהבתי. עכשיו חזרתי לקרוא את "גאווה ודעה קדומה".
למרות שבחירת הנושא היא לא כוס התה שלי (אני מעדיפה עלילה דרמטית יותר בדרך כלל)
מדובר ביצירת מופת גדולה. כתיבה וירטואוזית. מושלמת. ניסוחים מחודדים. עלילה מהודקת.
גיבורים אמינים. ואנטגוניזם. מצידי, כמובן.
מצד אחד, הגיבורה לא רוצה להתחתן עם הדביל הראשון שמציע לה רק כי היא חייבת. ותאמינו לי,
היא חייבת. בזמנים האלו אישה הייתה חייבת להתחתן כדי להבטיח לעצמה חיים סבירים. כי
לא הייתה לה דרך להתפרנס. ולא היו לה אפשרויות למצוא משרה שהיא לא אומנת או מטפלת. (ואז היא מרוויחה
גרושים וזוכה להתעמרות קבועה מבעלי הבית. )
על זכויות משפטיות אין מה לדבר. אם אישה מתחתנת כל רכושה היה עובר לבעלה. מבחינה משפטית
הן היו כמו ילדים. וגיל ההסכמה היה שתיים עשרה וזה מאוד עזר שם לכל הסחר בנשים ובילדים.
אך השתייכות גבר הייתה דבר הכרחי. כמו חמצן. בלעדיו היית נטולת הגנה וחשופה לכל סוגי ההתעללויות.
ואיך בכלל אפשר לדבר על אהבה כששני הצדדים כל כך לא שווים זה לזה. ושצד אחד תלוי לחלוטין
באחר. בשביל הכל. והצד התלוי, כל השיקולים שלו הם שיקולים של כסף ונוחות. בעצם, כל השיקולים
הם שיקולים של הישרדות. הישרדות. זו לא אהבה. וגם שקוראים לזה רומאן. זה לא מטשטש כמה הכל
נורא כל כך. אני הייתי נותנת לסיפור כזה כותרות אחרות . למשל - עבדות. איך "לאהוב" את מי שדופק אותך.
הישרדות, איך להעמיד פנים שאת אוהבת את המשעבד על מנת לא למות.
סקס ? איך לבחור להיאנס על בסיס קבוע כדי להמשיך לחיות.
מה שהכי מעצבן בכל הסיפר הזה הוא שהגברים האלו גם עשו לנשים דברים איומים וגם ציפו שהן
יאהבו אותם. יתמכו בהם בכל. ובאופן כללי יהיו מרוצות ממצבן (הנורא). וזה, לא יכול להתקיים. זו פנטזיה.
אם מישהו מתייחס אלייך ככה עמוק בלב את גם שונאת אותו וגם בזה לו. (אני יודעת שיש גברים שמשוכנעים
עד עצם היום הזה שהנשים משתוקקות להיות שפחות ולא יותר. כי אין בהם יותר משפחה בפנים. ואין להן
להציע שום דבר מעבר לסקס, כניעות, רחם וקריאות התלהבות ברגעים הנכונים. וכמובן שכולן רוצות להיאנס
שהן אוהבות את המענים שלהן. אני אף פעם לא אוכל להאמין בזה לגבי אף בנאדם).
ומצד שני, הגיבורה המקסימה שלנו מסרבת גם לגבר השני שמציע לה, כי הוא מציע לה רק כי הוא נדלק
עליה. זה מגעיל אותו, אבל הוא לא מסוגל להשתלט על עצמו כי הוא כל כך רוצה אותה. וגם את זה
היא לא מוכנה לקבל. רק אחרי שהיא מעבירה אותו דרך יסורים שבמהלכה הוא מכיר בערכה כאדם
היא נאותה סוף סוף לקבל אותו. וזה הסוף המאושר ?
בימינו, אליזבת בנט הייתה לומדת באוניברסיטה, מרוויחה את הכסף בעצמה ומגלגלת את שניהם
מכל המדרגות האפשריות. היא לא הייתה חייבת לשכנע את עצמה שהיא צריכה לאהוב מישהו.
או שהייתה אוהבת או שלא.
אז חשבתי לעצמי אחרי כל הקריאה הזו על אנשים שכל הזמן מתעסקים בכסף שמישהו אמור
לתת להם כי הם מקסימים ויפים,
למה עולה לי הדם לראש שמציעים לי כסף תמורת סקס ? מה שקורה כאן די הרבה.
הרי זה לא אישי. הם לא מכירים אותי. ומה שהכי מוזר הם אפילו לא יודעים איך אני נראית.
אבל אני לוקחת את זה באופן אישי.
ואלוהים (וכל ישות אחרת בעלת יכולת התאכזרות אינסופית כמו מס הכנסה ומעמ) יודע שמבחינה
פיננסית המצב שלי היה יכול להיות טוב יותר. אני ממש לא עשירה.
ואני ממש לא מסודרת , אז כל אלו שמציעים לי לנקות את הבית או לסדר אותו. זה היה יכול להיות ממש במקום.
ואני גם שוכחת לאכול. לא הייתי מתנגדת למישהו שיכין לי אוכל ויכבס לי את הבגדים ויטפל בכל הציוד שלי.
מה, זה היה יכול להיות נחמד. או שלא.
אני לא באמת מסוגלת לחשוב על זה בלי להתחלחל.
אבל, מה הבעיה שלי בדיוק ? כולנו תלויים במישהו. מאוד תלויים בחלק מהמיקרים. וגם אני כזו.
אני מאוד תלויה בבן זוג שלי, למשל. והוא באמת מכין לי אוכל מדי פעם וגם עושה כביסה לפעמים.
והתלות הכי גדולה היא מהבחינה הריגשית. ( אבל, אני, בניגוד למסכנות של עד לפני מאה שנה
תמיד יכולה לקום וללכת אם אני ארצה.)
כשאני מקבלת כסף אני חייבת לספק תמורה. אני חייבת לעבוד עבורו. אלו כבר לא בדיוק
יחסי אנוש אלא קפיטליזם. אני ארגיש מחויבת. כי אני באמת אהיה מחויבת.
אני אהיה נשלטת. וזו לא עמדה שאני נהנית לתפוס או מוכנה לתפוס אם יש לי ברירה.
תגידו לי, זה לא ברור ? אין כזה דבר כמו ארוחות חינם. על כל דבר משלמים. וכשאני לא עובדת
אני רוצה לנוח. ואף פעם לא הצטיינתי בלרצות אנשים. בגלל זה בחרתי בסוף בעבודה בה אני
אומרת לאנשים מה הם צריכים לעשות. לפעמים זה לא מוצא חן בעיניהם והם לא מסכימים
אבל לפחות השיפוט הוא שיפוט מקצועי. כדי להיות זונה אני אצטרך להיות נחמדה וזה קשה
מדי ולא שווה את הסבל.
אז מה ? מסתבר שאני פשוט מתעצבנת כשאני מבינה כמה מוגבלת אני.
הגבירה מעיר האורות הכבויים
הוא רצה להבין את מהות הקיום ולמצוא טעם לחייו.לכן הוא עשה עיסקה ומכר את נשמתו לשטן.
אחרי יותר מ - 600 עמודים מסתבר שמשמעות הקיום היא עבודה קשה.
(לא מפתיע כשמדובר בגרמני).
אבל גם זה יותר טוב ממה שיש לי.
לישראל יש כל מיני סמלים.
יש את הסמלים שבחרנו לנו - אריות, נשרים, מנורות וזיתים וכל מיני פירות ודבש וחלב.
דברים שאולי מסבירים איך היינו רוצים לראות את עצמנו.
ויש את מה שקיבלנו בירושה מהאיזור הזה.
ידעתם שלישראל, למשל, יש כלב לאומי. גזע של כלבים שהוא רק שלנו - הכנעני.
מדובר בגזע שהוא כנראה הקדום ביותר בעולם. חוליית מעבר בין הזאב לכלבים המבוייתים המודרניים.
הוא תמיד היה כאן.צאצא ישיר של הכלבים המקוריים ששירתו את אבותינו לפני חורבן הבית ושמרו
על האוהלים והעדרים שלהם. ועד ימינו אנו הוא בדיוק אבל בדיוק אותו הכלב.
אבל רק בשנות העשרים הגיעה לכאן כלבנית מגרמניה ואז הגיעה גם ההכרה הרישמית.
אם תחפשו מידע על הגזע באינטרנט תיתקלו במה שנכתב על ידי אוהבי הגזע.
לרוב הם יכתבו שזה כלב עירני עם חושים מחודדים וכלב נבון. שזה כלב השמירה המעולה ביותר בעולם.
זה נכון. אם אתם רוצים כלב שמירה זו הבחירה הנכונה. השאלה היא על מה אתם רוצים לשמור.
וכמה ה"שמירה" הזו תחרב לכם את החיים.
שכותבים על מישהו שהוא עירני, הכוונה היא גם לחרדתי באופן תמידי.
החושים המחודדים הם שם אחר לכך שהוא נבחן ועצבני, כל כך נבחן שבעלים שמחזיקים כלב כנעני
לא ממש יכולים לישון לילה אחד רצוף. כל דבר מפחיד אותו. כל דבר מעורר את החשדות שלו.
כל אדם זר או כל כלב יאיים על הכנעני עד שהוא יפצח בהצגה התוקפנית שלו הרבה לפני שכלבים
מגזעים אחרים יתעוררו לפעולה.
הוא פחדן וחסר ביטחון. וברחן.
אבל הוא קשוח. הוא מותאם לתנאי הסביבה הקשים שלנו והוא שורד. כלב חזק . כלב בריא. כלב מלא קסם.
הם מלבלבים בחוץ, בלהקות. כשהם עצמאיים למחצה. בבתים פחות טוב להם.
זה בלתי אפשרי להיקלע לשטח ששומרת עליו להקת כנענים בלי להעיר ולעורר חצי עולם.
הם נובחים אבל הם לא מתקרבים אלייך. אבל הם מצליחים לעשות הצגה טובה של הרתעה.
והם לא לוקחים אוכל מזרים. לחוצים מדי בשביל זה.
אין להם את ההדר של כלבי הרוח, את הצייתנות של כלבי הצייד, או את מוסר העבודה הנוקשה
ללא פשרות של הרועים. והם לא יקריבו את החיים למענך, הם יעדיפו לברוח. לא פראיירים.
והיופי שלהם הוא די פשוט ומחוספס. לא מגונדרים כמו פקינזים או פודלים או מלטזים.
נו, אבל הם שלנו.
חיה פחדנית וחסרת ביטחון שבטוחה שכולם באים להזיק לה וששומרת על
השטח שלה בנחישות ובעירנות. הם לא אוהבים להילחם, אבל יעשו את זה אם ידחקו
אותם לקיר.
ואם אתם חושבים שזה לא אומר עלינו כלום תעיפו מבט בכלבים הלאומיים של עמים אחרים.
ברועה ההולנדי. ברועה הצ'כי. בסאן ברנרד או ברועה הבלגי.
ואחר כך מתפלאים למה אנשים מעדיפים תוצרת חוץ.
אני ערה כבר יותר מ - 24 שעות. זה קורה הרבה בזמן האחרון. עוד אחד מהתקפי המלנכוליה שלי.
בגילי אני כבר יודעת שזה יעבור מתישהו, אבל כשזה קורה זה נמשך כמו נצח.
ולא, אין לי בעיה פסיכיאטרית. לא במובן הצר של המילה. הבעיה שלי היא, שאני חכמה מדי.
(ואולי גם רגישה מדי ?) או שאני פשוט מפגרת ומצפה שאנשים יתנהגו לפי החוקים ולא יעשו מה שבא להם ?
כי הם כבר עברו את גיל חמש ואני דורשת שיתנהגו בהתאם. ממש לא יפה מצידי.
מותר לי לכתוב את זה. אף אחד כאן לא מכיר אותי. זה לא כאילו אני משוויצה. זו עובדה. ולא אחת טובה במיוחד.
להיות מבריקה מדי זה אף פעם לא טוב. שאר האנשים שאת פוגשת הם דבילים
דרך המחשבה שלהם, אם את חייבת להיות איתם בקשר, היא מעוותת ועילגת ודפוקה, ואין שום דרך
להסביר להם כמעט שום דבר. הם גם חלשים וגם רעים ואכזריים ואת יודעת את זה. והם יודעים שאת יודעת.
ושניכם יודעים שאת טובה יותר. ובסוף כולם שונאים אותך.
המציאות נראית כרגע כמרק אחד גדול וצבעוני שמישהו הקיא על המדרכה.
אומרים שההכרה שלנו, המודעות שלנו, כל הזמן מנסה למצוא או בעצם ממציאה לעצמה
סדר והיגיון כדי לסדר את הכאוס שמסביבנו בתבניות הגיוניות. אבל אני יודעת שזו אשליה.
אין תבנית. אין סדר. אין היגיון. אין משמעות. אנשים לא מכבדים את הגבולות שלי.
וגבולות זה הדבר הכי חשוב. כי אם העולם הוא חסר סדר את חייבת לסדר בעצמך לפי החוקים
אבל לא נותנים לך.
קחו לדוגמה את העבודה. אני דואגת שיהיה תיעוד כתוב להכל. אני כותבת הוראות ברורות מאוד.
וכמובן, מקבלת משהו הפוך וסותר למה שביקשתי. זה קורה לפחות בחצי מהמיקרים.
מה, הוא לא יודע לקרוא ? או שאני פשוט לא חשובה מספיק כדי לקרוא את המיילים שאני שולחת ?
ועכשיו הם יתעצבנו כי אני אכריח אותם לעשות הכל מההתחלה. ואני גם אגיד בדיוק איך אני מרגישה.
אם אני רוצה לקבל את מה שמגיע לי אני חייבת ללחוץ. אחרת אני אשאר עם זבל.
וזו רק דוגמה. זה ככה כל הזמן. ופשוט נמאס לי להלחם ככה כל הזמן.
כל הזמן אני צריכה להגדיר את הגבולות שלי, לסמן אותם באופן תמידי. ולהעניש את כל מי שחוצה אותם
כי אחרת הוא ימשיך וימשיך וימשיך. ובסוף אני זו שלא בסדר. רק בגלל שאני לא מוכנה שידרכו עליי ?
אני אמורה להשלים עם יחס כזה ? או עם מוסר עבודה קלוקל ?
ואני מצפה מאדם שמועסק על ידי חברה כלשהי שידע מה היא עושה בערך. ולא יבזבז את זמני. כי אם אני יכולה להיכנס לאתר
של החברה הזו ולקרוא באתר שלה. גם אם הוא יזיין לי שכל במשך שעתיים של שטויות מוחלטות
ויבזבז את זמני ואת זמנו בפיזור שקרים, הם ישארו שקרים. וכן, זה מכעיס. לא, זה מעליב.
מה הוא חושב שאני לא יודעת לקרוא ? בעצם ברור שככה הוא חושב. מסתבר שאני מוקפת באנשים עם
בעיות בהבנת הנקרא. כנראה שזה הסטנדרט בימינו.
בקיצור, נשארתי הנורמלית היחידה ? ככה זה נראה. אבל אם אני היחידה אז אני זו שמטורפת.
וכולם צריכים מישהו שיהיה איתם מישהו שיהיה נחמד אליהם. גם אני צריכה חברים. ומשפחה. ובבקשה, אולי לא נכנס לשם.
אני מרגישה שאני גוועת לאיטי. פעם הייתי יוצאת לריצה ובערך בדקה החמש עשרה או העשרים הייתי מפסיקה לחשוב.
או שהייתי רוכבת על אופניים ואחרי שעה כבר הייתי שוכחת. או מתאמנת ואז אני בכלל הייתי מרוכזת לגמרי.
אני לא מצליחה יותר. באימון האחרון חטפתי מכה בראש כי לא הייתי מפוקסת ואז הייתי עוד יותר לא מפוקסת
וחטפתי עוד מכות.
אומרים שדיכאון. כמו פחד. כמו כעס. כמו כל הרגשות שלנו. הוא כלי עם ערך אבולוציוני. כלומר, אם רע לי כל כך
אני צריכה לקום ולעשות משהו בנוגע לזה. כדי לפתור את הבעיה שלי. הדיכאון מעיד שמשהו אני עושה לא נכון
שבחרתי לא נכון.
רק שאני לא יודעת מה. אני מניחה שרוב הנשים היו הולכות לקניות. אני שונאת קניות.
ל- ר',
אומרים שהביטוי הזה שלמעלה היה חקוק מעל הכניסה למקדש אפולו בדלפי. אבל רגע, תאמר לי, למה בלטינית ? זה אמור להיות, Gnothi Seauton, וביוונית. אם את מתעקשת לצטט אז תצטטי מהשפה הנכונה.
אבל זהו, שאני כן מצטטת מהשפה הנכונה. לפחות מהשפה הנכונה עבורי.המשמעות משתנה עם התרגום. בלטינית, זהו גם אחד העקרונות של הפילוסופיה הניאו פלטוניסטית שמקורה בקיסרות הרומית הגוועת.
לדעתם, אדם יכול להשיג שלמות ואושר (גם) על ידי בחינה עצמית. אם תדע את עצמך, הם היו אומרים לך, אם תסתכל עמוק לתוך עצמך - אתה תדע את האמת. (ובלשון זכר. פילוסופית אחת מפורסמת מהאסכולה, לא מנקה את חבורת השוביניסטים הפטריארכלית.)
והאמת היא - שאתה אל. אתה יצור שמיימי ונשגב שכלוא בבשר, ושאתה טוב כולך. טוב ומושלם. ושהרוע, הרוע בעצם לא קיים ולא היה קיים מעולם. (בחינה אמפירית של המציאות היא לא מאוד רלוונטית בפילוסופיה שמבוססת על אידאות. )
אז לא, אני לא יכולה להגיד שהסתכלתי פנימה וכל מה שמצאתי הוא חטא. יש לי גם כמה תכונות טובות. אני אמיצה ,ואפשר לסמוך עליי. יש לי יכולת להכיר באמת, ואני אלטרואיסטית. אולי לא האלטרואיסטית הגדולה ביותר שאני מכירה, אבל אני בטוח בחמישייה הראשונה. פגיעותו של הזולת מפעילה אצלי חמלה מגוננת. בדרך כלל.
אתה שאלת, למה את לא אוהבת את עצמך ? ואני לא עניתי. כי התביישתי ואני עדיין מתביישת.
כי הסתכלתי פנימה ומאז, אני יודעת מי אני.
אתה לא תאמין ובמילא אין לי את היכולת לתאר במילים מדויקות ולסכם לך מה דפוק בי. אז אני אספר לך סיפור. זה ידוע שסיפורים הם דרך טובה ללמוד. כמו כל הסיפורים, גם זה סיפור אמיתי. ואם השמטתי ממנו את הפרטים הקשים יותר, זה לא בגלל שאני מנסה לנקות את עצמי אלא כי זה כואב להיזכר.
אני הייתי צעירה מאוד אבל הוא היה צעיר ממני. הוא היה הנער היפה ביותר שאי פעם ראיתי ואני חשקתי בו. זה לא היה רק היופי המהפנט שלו ולא רק הריח המפתה שנדף ממנו, אלא איך שהיה מביט בי. זה פשוט הטריף את דעתי.
הייתי טיפשה, אני מודה, לא הבנתי. יעברו שנים על גבי שנים, ועם הגבר הבא שיסתכל בי ככה אני אתחתן. אבל איך הייתי יכולה לדעת מה אומרים המבטים, אם אף אחד אף פעם לא הביט בי ככה ? אם אף אחד אף פעם, לא אהב אותי, ולא העריץ אותי, ולא ביקש את חברתי? ברוב האנשים כשהיו תינוקות, אמא הביטה בהערצה, והם היו מושלמים והשמש סבבה סביבם. אני תמיד היוויתי מטרד לכל הסובבים אותי. סבלו אותי בקושי. אז אני אומרת לך, לא יכולתי לדעת.
כל הקלישאות נכונות. מאותו הרגע שראיתי אותו לא הייתה לי מנוחה. לא אכלתי ולא ישנתי. כשהייתי רואה אותו הרגשתי חולשה בברכיים, כאילו הן נמסות ובקושי הצלחתי לעמוד ישר. בדיוק כמו בתיאורים שבשירים. הבטן שלי כאבה והגרון התייבש. זה היה בלתי נסבל. זה היה כמו להיות חולה במחלה קשה. אש שרפה את כולי מבפנים ואני בערתי.
אני יודעת שאיבדתי את השפיות ואת ההיגיון. ואולי זה מה שהביא אותי לעשות את הצעד הבא. אולי, ואולי לא. בכל אופן, אני יכולה לומר בכנות ,שאת מה שקרה בהתחלה, אני לא תכננתי.
אני לא זוכרת איך ובאיזה תירוץ הבאתי אותו אליי הביתה. זה לא היה חשוב. פשוט דרשתי שיבוא איתי והוא בא. היינו לבדנו בבית. אני כן זוכרת שלא טרחתי לדבר איתו. עמדתי מולו ופתאום שמתי לו רגל מאחורי הרגליים , ערערתי את שיווי המשקל שלו, תפסתי בכתפיים ודחפתי בכוח. הוא נפל על המיטה שלי, מופתע. ואני אחריו, עליו. מלמעלה הוא נראה איכשהו, אפילו יותר גבוה ויותר רחב, ובכל זאת אני הייתי חזקה יותר.
לא שאלתי אותו אם הוא מסכים ולא ביקשתי רשות. התנפלתי עליו כמו שאדם גווע ברעב מתנפל על חתיכת בשר. נשכתי את שפתיו ולשונו וקרעתי חלק מבגדיו. מה שלא הצלחתי להסיר במהירות פשוט הרסתי. הכפתורים המשוחררים התגלגלו על הרצפה ועל המיטה מסביבי. השארתי סימני שיניים וציפורניים על כלוב הצלעות המתנשם, העולה ויורד, הזהוב. נשכתי באכזריות בלתי מודעת את פטמותיו והוא נאנח בשקט. נצמדתי אליו, מושכת את שערו, מעבירה ידיים חמדניות על גופו הארוך השרירי. הוא לא דיבר, הוא אפילו לא זז. הוא לא שיתף פעולה, אבל גם לא התנגד. הוא רק הביט בי במבט הזה שלו מלמטה למעלה. ואיכשהו זה עשה את הכל אפילו עוד יותר נורא ונפלא.
אחרי שכל הסערה הזו נגמרה. אני הייתי מזועזעת. כן, די מזועזעת. השארתי אותו לשכב על המיטה והתיישבתי בקצה שלה כדי להסדיר את הנשימה ולחשוב קצת. מה בדיוק עשיתי הרגע ? מה עשיתי ? מה היה לא בסדר במה שעשיתי?
לא שמתי לב איך הנער שלי עזב את המקום ששכב בו וגלש למטה על הרצפה לרגליי. עד שראיתי אותו שם כורע לפניי ומביט בי, מחייך קצת. ואז בשקט, כשהוא בוחן אותי, הוא לקח את כף רגלי ועטף אותה בידיו, בכפות ידיו הגדולות, וכשהוא מסתכל עליי, מסתכל בעיניים שלי, הוא הרים אותה באיטיות לשפתיו ונישק אותה לאט וברגש. את מה שהרגשתי אז אני אפילו לא אצליח להתקרב לתאר. אז אני מוותרת.
אחר כך הוא היה לגמרי שלי ויכולתי לעשות איתו כל מה שאני רוצה, וגם עשיתי. זה היה חלום שהתגשם. הניאו פלטוניסטים היו אומרים לך שחלומות הם סימליים, שהם עמוסים במשמעויות, ושהרבה פעמים לא רק שהם יעזרו לך לדעת מי אתה, הם גם ינבאו את העתיד. אז כן, גם החלום שלי לימד אותי הרבה על עצמי. וכל הנבואות הן נכונות.
אבל אם אתה חושב שכשהשגתי את הנער ועשיתי אותו לשלי, אז זה בעצם דבר טוב שקרה לי, אתה חי, כמו הניאו פלטוניסטים, וכמו רוב האנושות, בסרט.
אני למדתי מכל ההתנסות הזו דבר אחד חשוב - הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בחיים זה שהחלומות שלך יתגשמו.
אבל בשביל להוכיח את זה כמו שצריך, אני אצטרך להמשיך קצת עם הסיפור הזה. עד עכשיו רק הסברתי לך איזו בהמה חסרת התחשבות הייתי. זה אומנם לא מצייר אותי באור מדהים, אבל עדיין לא משחיר אותי.
אבל בכנות, אני לא יודעת אם אני יכולה. אני אשתדל.
נשמעו יללות אימה מחדר האמבטיה. אם לא הייתי מכירה את המירמור האובר-דרמטי של קיסה, כבר הייתי חושדת שרוצחים אותו שם.
אבל הוא תמיד מגיב ככה כשקורה משהו שלא ה-ו-א תכנן. הוא עוד לא הבין שהוא לא שולט בעולם ובכל הברואים בו. ולא נראה שאי פעם יבין.
כל פעם הוא מופתע מחדש.
דלת האמבטיה נפתחה לרווחה ובעדה זחלה סחבה כחולה ומטפטפת ביותר. הסחבה הייתה ממורמרת עד מאוד וקוננה בקול גדול על העוול הנורא שנעשה לה. “מה עשית לג'?”, דרשתי תשובה מהבנזוג..
“בסך הכל מילאתי פקודות,” התמרמר גם הוא,” ואם יש לך טענות, תעשי את זה בפעם הבאה בעצמך.”
“ביקשתי שתרחץ אותו, לא שתעביר אותו מטמורפוזה לספוג, איך בכלל עשית את זה?”.
“אה,” הוא הסביר, “תפסתי אותו באמבטיה כמו ששמעת, אבל הוא לא בדיוק שיתף פעולה, לא הסכים להישאר במקום אחד, אז כיוונתי עליו את הטוש ולכל מקום שהוא רץ הזרם עקב אחריו,” הוא גיחך. העברתי מבט. גם חדר האמבטיה היה מטופטף ביותר.
“ לפחות יכולת לנגב אותו", אמרתי.
“ניסיתי,” הוא התמרמר שוב,” אבל הוא לא נתן לי, ואם זה כל כך חשוב לך אז לכי תנגבי אותו בעצמך.” והוא נתן לי מגבת.
הלכתי בעקבות הסחבה לסלון. במצבו הממורמר והמכווץ תפס קיסה חצי ספה בלבד.
“ג'”, התחלתי לומר. הוא נעץ בי מבט פגוע.“קיסה,” המשכתי בטון מתנצל ועשיתי תנועה קלה לעברו עם המגבת. קיסה החליט שנמאס לו ועבר מקום.
לתדהמתי הגמורה, הוא זחל מתחת לספה . חשבתי שאולי באמת הפך לספוג . קשה בכלל לשער שיש לו איזשהן עצמות, הרי גודלו הוא כשל כלב בינוני והמרווח בין הספה לרצפה קטן הוא.
תפסתי את ליידי מסתכלת עליי מהספה הנגדית בעיניים מלאות בוז ויאוש. בדיוק כמו בפעם הראשונה שהבאנו את קיסה והיא הבינה שהשתגענו סופית. ליידי שונאת חתולים. והעובדה שקיסה מעריץ אותה לא הוסיפה לה אף פעם בריאות.
בהתחלה הוא גר בחדר הנוסף והייתי מפגישה אותם בהשגחה צמודה בלבד. באותם זמנים הוא שקל פחות משני קילו, היה מלא מוגלה, ללא פרווה, ונהג לחרבן ולהקיא על עצמו באופן קבוע. זה לא הפריע לו להיות מאוד נמרץ בניסיונות להגיע אליה, לה, להגיע אליו (כדי לחסל אותו סופית) ולי, לחלק כאפות לשני הצדדים בעת הצורך. בתוך חודש הושלם התהליך, וליידי השלימה עם העובדה שהחתול המטורלל נמצא תחת חסותי ועומד להישאר. היא מתעלמת ממנו ככל יכולתה, ועדיין, היא נוהגת לקפוץ בחלחלה ובסלידה בכל פעם שהוא מנסה לנשק אותה, וזה קורה כל יום, לשחק איתה, להתכרבל איתה, וכל דבר דומה שהקינופיל החתולי מנסה כדי לחזק את הקשר עם בחירת ליבו המזועזעת..
ניסיתי טקטיקה אחרת, “קיסה, בוא", קראתי. אבל הוא החליט שלא בא לו. “קיסה שב. קיסה תן יד. קיסה ארצה.” התחננתי. בדרך כלל זה היה משכנע אותו.
אבל לא היום.
כשהחלים קצת, החלטתי, בעקבות כך שהייתי בורה לגמרי בהלכות חתולים, לתת לו את הטיפול הרגיל לבעל חיים ולהעביר אותו אילוף. מכיוון שלא ידעתי כי אילוף חתולים הוא בלתי אפשרי, הצלחתי כמובן באורח יוצא מהכלל. למעשה גיליתי שהחתול מהיר תפיסה בהרבה מהכלבים , אם כי מקורות המוטיבציה שלו , שזה הדבר החשוב ביותר לגלות שמאלפים חיה, שואבים משורשים שונים לגמרי.
אם אצל ליידי המוטיבציה לציית נובעת מהרצון למצוא חן ולעורר אהבה, החתול ג' מונע מרצונות אחרים לחלוטין. תוך זמן קצר מאוד למדתי שהוא מונע מתערובת מעניינת של קינאה, חמדנות וסקרנות במינונים שווים. הדרך הטובה ביותר לשכנע אותו לעשות משהו היא להראות לו את הכלבה עושה את זה ואז לשכנע אותו שהוא מפסיד אם הוא לא מצטרף. ככה הצלחתי לשכנע אותו לעשות דברים בגלל שה ו א חשב שהוא רוצה לעשות אותם בעצמו.
בסוף הבנתי, שאני בכלל לא מאלפת אותו, והוא בכלל לא מציית. הוא עושה מה שבא לו. האופי שלו לא משתנה. הוא לא מקבל אותי בתור השליטה שלו, הוא לא מכיר בגדולתי. ומה שאני עושה זו מניפולציה, לא יותר. אז הפסקתי. ולכן הוא מעולם לא למד ללכת עם רצועה וב"רגלי", אבל מצד שני, הוא בכלל לא מוכן לצאת מהבית.
לדעתו, אני לא הבעלים שלו. הוא אוהב אותי מאוד וקשור אליי ביותר. הוא תמיד בא לקדם את פניי שאני חוזרת ביללות שמחה ומלווה אותי לדלת שאני עוזבת ביללות צער, בעוד הכלבה ממשיכה לנחור בשלווה על הספה. אבל בשבילו, אני יותר חברה שלו מכל דבר אחר. וזה במקרה היותר מוצלח. נראה לי שלרוב הוא רואה אותי בתור המשרתת שלו.
"עכשיו,”, אמרתי לבנזוג אחרי שהתייאשתי מהחתול, “אנחנו צריכים לכבס את המצעים שלנו בשישים מעלות, להחליף אותם כל שבוע ולא לתת לחתול להתקרב לחדר השינה”. שמנו מצעים חדשים. קיסה מיד ראה אותם ובא להתפלש עליהם בעונג, מתמרח על המיטה. “קישטה", צעקתי, והוא הסתכל עליי בתדהמה.
קיסה נהג לישון איתי בלילות מתחת לשמיכה והמדיניות החדשה לא נראתה לו. הוא היה איתי ברוגז כל היום בגלל עניין הרחצה. מה שאמר שהוא הולך אחריי וכשאני מסתובבת ומכירה בנוכחותו, הוא מיילל בעלבון, מעווה את פרצופו במיאוס ומסתלק בהפגנתיות. רק בשעה האחרונה השלמנו. “הוא שוב לא ירצה להיות איתי", יללתי, כשהבנזוג ידה בו כרית בהצלחה וגרם לבריחתו מהחדר. “את אלרגית,” הוא הסביר לי, “זה צריך להיות דבר טוב בשבילך", ואז ראינו שנינו את פרצופו הממורמר של קיסה מציץ מהדלת והבנזוג ידה בו נעל בית כתגובה. “אי אפשר לסגור את החדר מפניו, הוא יודע לפתוח את הדלת, והוא רגיל לישון כאן.”
"אה, שטויות, תראי, אני אסדר את זה.” והוא שם בקבוק מלא של ריצפז מול הדלת". “ומה זה אמור להביע?” שאלתי מבולבלת. “זו בריקאדה,” הסביר לי, “החתול לא יוכל לעבור את הבקבוק.”. “נראה לך”, נחרתי בזילזול, “החתול הזה יודע לפתוח כל דלת וכל ארון בבית”. אבל לתדהמתי זה היה פיתרון מוצלח. לשבוע בערך. בעצם, תלוי איך אתם מגדירים מוצלח.
"אתה לא חושב שהוא קצת שמן ?” שאלתי את הבנזוג מחליפה נושא. “מאז שהגיע ליותר משתיים עשרה קילו יש לו כרס". “באמת !!!???”, הוא גילגל עיניים בבוז, “ג' שמן ? מה גרם לך להגיע למסקנה הזו ? ”. “מספיק עם הסרקזם", אמרתי והתקשרתי לוטרינר. וכך החל קיסה בדיאטה.
הדיאטה החדשה בשילוב עם מדיניות הריצפז הובילה לתוצאות. קיסה קונן ללא הפסקה במירמור ועלבון. מנסה להיכנס לחדר, מנסה לדרוש אוכל, הופך את הפחים בתסכול, גונב את האוכל שלנו (זה בעצם לא היה חדש כל כך), וגורם לבנזוג לגבש אוסף מעניין של נעליים ליד המיטה כדי שיזרקו בעיתוי המתאים על החתול הפולש.
ואני קיבלתי כאבי רגליים. וכך זה היה:
אני תמיד הולכת לשירותים באמצע הלילה. ואז, כמובן, אני נתקעת בבקבוק הריצפז בשיא העוצמה ואז כמובן, אני מועדת על החתול ששמע אותי קמה ומחכה לי במארב מחוץ לדלת. ואז הוא מקונן ודורש אוכל ביללות רמות שמעירות גם את הבנזוג. בדרך חזרה מהשירותים ג' נתקע בדרכי ואני מועדת עליו שוב. ולקינוח, הרגליים שלי פוגשות שוב פעם את בקבוק הריצפז באפלה.
המחסור בשינה ובאוכל פעל את פעולתו. קיסה אכל לנו את כל האוכל. הוא פיתח התמכרות מגונה לקמח לבן וסוכר (עוד בימיו כחתול פארק) והשאיר אותנו בלי כלום. אני עברתי ללחם שיפון כתגובה. הבנזוג התקין מנעול על ארגז הלחם, כזה שמשתמשים בו באגודל נגדי שעדיין אין לחתולים.
כמובן שהוא נכנס לחדר מתי שמתחשק לו. בבוקר אנחנו מתעוררים ולפעמים יש לנו חתול בקצה המיטה שנועץ בנו מבט של – מה כבר עשיתי לכם שני מגעילים שכמוכם.
לחיות בבית שיש בו פסקול של קינה חתולית חדגונית ומתמשכת עושה משהו לנפש האנושית. והבנזוג החל לפתח נטיות סדיסטיות. פעם אחת ראיתי אותו עם השוט שלי ואת החתול בורח בבהלה וביללות רמות מהחדר. “מה אתה עושה עם השוט שלי ?” תבעתי. “אני, אני פשוט כיוונתי את החתול באמצעותו ...” הוא גימגם תשובה. “כלומר, אתה רוצה לומר לי שאתה מצליף בחתול בהיעדרי?” הרמתי טון וגבות באיום. “אני מכוון אותו לדרך הנכונה", הוא הצטדק נמוך רוח.
קטעתי את השיחדש הזה באיבו, “אתה מצליף בחתול, בחיה מסכנה, קטנה וחסרת ישע !”. “קטן הוא לא וגם מסכן לא. אני מסכן ! לא ישנתי כמו שצריך כבר שבועות...”, קטעתי אותו שוב. “ זה מתועב ! תביא לי את זה ! ותחפש מישהו בגודל שלך !”. ניפנפתי מעליו באיום בשוט, שהיה למרבה האירוניה בצורה של חתול.
באותו יום שכחתי שוב לנעול את ארגז הלחם וקיסה אכל את כל הלחם הלבן, הלחמניות והרוגאלך. הוא השליך את קופסת הרוגאלך מהמדף כדי לפתוח את הקופסה הסגורה ואז ירד אל הריצפה כדי לאכול ועשה המון ליכלוך. לקחתי משכנה אמפתית חבילה של עשר פיתות בהקפאה ושמתי אותה להפשרה על השיש, הרבה לפני שהצליחו להפשיר הם חוסלו. הלכנו לאכול בחוץ.
כשחזרנו והייתי לבד, הוא בא אליי והסתכל בי בעיניי הענבר הגדולות שלו. "פליס אינוויקטוס", לחשתי לו, "בוא אליי”. הוא קפץ לחיקי בקלילות וגרגר שם בשמחה. "אתה לעולם לא מוותר, לעולם לא נכנע ולעולם לא מתקפל”, אמרתי לו. ”טוב, זה כי אתה פסיכופט שחושב שהעולם מסתובב סביבו. כל כך התגעגעתי אלייך”. הוא התהפך ונשכב על גבו כדי שאלטף אותו בבטן כמו שהוא אוהב, וכמובן שעשיתי כמצוותו. "לא פלא שאבותיך הקדומים היו אלים במצריים”, מילמלתי, "לא מפתיע אותי שסגדו לכם, כל אל חייב הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, זה פשוט בילט אין".
ואז חשבתי לי שאני עצמי סוג של חתולה בעולם שרוב האנשים בו כלבים. מסודרים בלהקות שהם תלויים בהן, הם מעולם לא נשארו לבד, ולא חשבו בחייהם מחשבה מקורית אחת . הם מתרפסים בפני החזקים ומתאכזרים לחלשים, כי רק דרך אנשים אחרים הם יכולים להגדיר את עצמם .
ואני וקיסה. אנחנו עצמאיים. גם אם מישהו דואג לנו ומטפל בנו אנחנו לא מסוגלים לפתח תלות כי אף אחד לא ראוי שלגמרי יסמכו עליו.
ואנחנו תמיד לבד, גם אם מישהו אוהב אותנו. "אז בוא ונהיה לבד ביחד קיסה”, אמרתי לו. ליטפתי אותו, התעטשתי וירדו לי דמעות מהעיניים.
התכרבלנו ביחד מתחת לשמיכה. בבוקר קמתי עם ראש הולם וגרון דואב. לקחתי כדור נגד אלרגיה.
בכניסה למיון האחות העייפה הושיטה לי בשתיקה מין חתיכה משונה של בד/נייר. “בשביל מה זה ?”, שאלתי. אפילו שלא ראיתי אותו, ידעתי לפי טון הדיבור שהוא מגלגל עיניים בבוז, "זו מסיכה כדי שלא תדביקי את כל הבית חולים בשפעת החזירים שלך", אמר הבנזוג. “אין לי שפעת חזירים", קבעתי. “מוזר מאוד", הוא אמר באירוניה, "הסימפטומים זהים". “ אני כבר מרגישה יותר טוב". אמרתי וצנחתי לכיוון הריצפה . הוא תפס אותי לפני שהגעתי לשם ואז נלקחתי למיטה נוחה למדי מאחורי וילון.
בעצם, כל הסיפור הזה התחיל הרבה הרבה יותר ממקודם. חמש שנים ממקודם. והכל התחיל עם "המנוולת". קלטתי אותה מיד, מהטיול הראשון של ליידי ושלי בסביבה החדשה שעברנו אליה.
כל סביבה עירונית שבעה, ובמיוחד כל סביבה עירונית שבעה שמכילה סבתות רוסיות ,תכיל גם חתולי רחוב אדישים ומטופחים בכמויות. אבל "המנוולת" הייתה משהו אחר לגמרי. היא הייתה יפהפיה משגעת שבלטה, והייתה בולטת בעצם, בכל קהל חתולי שהוא, בכל מקום בעולם. כמה נכספתי להשקיע את ידיי בפרוות הקטיפה הכחולה שלה. קראתי לה וקראתי לה, אבל לשווא. “המנוולת” לא התרשמה.
“המנוולת” הייתה אדישה לחלוטין לבני אדם. היא לא פחדה ממני. וזה לא היה אישי. גם מהמעריצות הרוסיות החרופות שלה ,שהביאו לה אוכל בקביעות נרצעת כל יום, היא הייתה מתעלמת בלא פחות חוצפה. היא הייתה אוכלת והן היו בולעות אותה במבטים, מתמוגגות בינן לבין עצמן, ומכנות אותה “חתולה רוסית”.
ואז הן היו, ועדיין, עוברות לנושא האהוב עליהן -“הטורקים הצעירים”. או בתרגום לעברית, “הלבנטינים המניאקים, הנבלות, שמאכלסים משום מה את מדינת ישראל ועושים אותה למקום החרא שהיא כיום. כולל המופרעת המוזרה, שעומדת שם עם הכלבה הוולגרית שלה.” (כן,כן, הן דיברו עליי ועד היום אין להן מושג שגם אדם שאינו דובר ילדי של השפה הרוסית יכול באופן מפתיע לרכוש בה ידע). הרי מקום בו חתולה כמו “המנוולת” צריכה לגור ברחוב במקום לזכות ליחס של בת מלוכה, הוא בבירור מקום מעוות וסוטה לחלוטין.
הרופא הגמלוני הגיע, הוא מתנדנד מצד לצד כשהוא צועד קדימה ולא יודע מה לעשות עם הזרועות שלו. “את בהיריון ?” , הוא שואל, “לא, אני לא”, אני אומרת, “את צריכה לחתום שאת לא בהיריון”, הוא חוזר על עצמו , ואז – מסתלק. ואז באה האחות, “את לא בהיריון ?” היא שואלת בנגטיביות. ”אני לא בהיריון”, אני עונה לה בטינה. ואז גם היא חוזרת, “את צריכה לחתום לי כאן שאת לא בהיריון”. מנופפת בטופס מול האף המכוסה שלי. חתמתי. ברנטגן, הטכנאית שעוזרת לי להוריד את החזייה, שואלת בדיוק את אותה השאלה- פעמיים.
“המנוולת” תמיד בהיריון. או שיש לה גורים. היא לא מפסיקה לרגע. כל חצי שנה שגר חדש. והיא ממש אימא טובה. היא אומנם מכה את ילדיה בכל הזדמנות, אבל כולם מחזיקים מעמד ואף אחד לא מת , וזה יוצא דופן. ובכלל, לאימהות של חתולות צריך שיהיו סטנדרטים אחרים מאשר אצל בני אדם. אני וליידי ראינו אותה פעם מלמדת אותם לצוד, עניין סדיסטי למדי. והיא עשתה עבודה ממש טובה, כל גוריה רכשו כישורי ציד עילאיים.
בקיץ לפני שלוש שנים גיליתי ש"המנוולת" בחרה לשכן את ארבעת גוריה החדשים בתוך חור בסלעיית הפארק, מקום שומם לחלוטין שאנשים לא עוברים ולא יושבים בו .“אני לא יכולה להשאיר אותם שם בלי אוכל", קוננתי לבנזוג וירדתי החוצה עם פחית אוכל לחתולים שקניתי במיוחד. הגורים קיבלו את פניי בהתלהבות. הסתבר שהם לא ירשו את האופי הגועלי של אימם ושמחו מאוד, גם לאכול, וגם לתת לי לגעת ולמשש ולחפון את גופם החמוד והמתקתק. הסתבר גם ,שחוץ מהיוזמה שלי, היו עוד עשרות יוזמות דומות של כל מיני נשמות רגישות שירדו בדיוק לאותו המקום עם מאכלים שונים. ולא עבר הרבה זמן עד שהאם והגורים התנפחו והתרפדו בשכבת שומן חביבה.
"אתה לא חושב שהמסיכה הזו מדגישה את העיניים שלי?” שאלתי את בנהזוג, “זה בגלל שכל מה שאפשר לראות זה את העיניים שלך", הוא נאנח ביאוש. “בדיוק, היא מדגישה אותן", הסכמתי, “זה יוצר מסתוריות", הוספתי. “זה מזכיר ערבים" , הוסיף הוא. “יופי זה חשוב" הערתי אני בלי קשר. “אם לא הייתי יפה בעינייך, לא היית מתחתן איתי". הוא החליט לא לענות לקביעה הזו. כנראה נמאס לו.
היו שתי גורות נקבות ושני גורים זכרים. הנקבות היו מדהימות ביופיין, כמו האימא שלהן. הזכרים לא יכלו להתחרות בהן, אבל הם היו מרשימים יותר, כי היו גדולים מאוד וטיפחו פרווה מרשימה. בסוף הקיץ הם כבר נפרדו מאימם שהיכתה אותם ללא הפסקה, ובחרו לחיות כל אחד את חייו, במיקום אחר בפארק.
בניה הזכרים של "המנוולת" היו בהתנהגותם ובאופיים ההפך המוחלט שלה. הם היו חמודים, נילהבים לראותך, ואוהבי אנושות. או בקיצור, כמו שהבנזוג
קבע, " יש להם משאלת מוות ". אבל גם הוא, כמו כולם, היה עוצר ליד הגור המטופח והשמן למדי שקבע את מגוריו בשיח מול שער הכניסה לפארק והיווה שם את קבלת הפנים הרשמית מטעם עצמו.
הוא היה מתנפל ביללות שמחה רמות על כל העוברים וזוכה להאכלות, רבות אפילו יותר מהאימא שלו. (אני חושבת שהיה שנורר מוצלח כל כך כי באמת היה חתול נחמד כל כך. ונראה שכל זמנו מוקדש לאכילה. כל פעם שהייתי עוברת בכניסה, הייתי רואה אותו אוכל. יום אחד עברתי שם לא פחות מתשע פעמים. ובכולן הוא אכל.) והבנזוג היה מתכופף אליו, מלטף אותו ואומר לי, "החתול הזה כבר ז"ל", והחתול היה מתחכך מתחת לידיו ומשמיע נהמות עונג והסכמה.
לגור המסוים הזה הייתה סטייה, ובינינו למי אין. בנוסף לאנשים, הוא אהב כלבים ובלהט. בוקר אחד ראיתי אחד מחבריי לקהיליית הכלבים כושל מהפארק מטושטש והמום. כשבקצה הרצועה שלו נגרר הכלב הרגיל, בגודל של חמור, מחוייך ועליז, ולחלוטין לא מודע למצוקה של בעליו, כי זהו אחד הכלבים הטיפשיים ביותר בעולם כולו. "כרגע, “ הוא התנשף, “קרה משהו מופרע, החתול המשוגע הזה שחי ליד הכניסה, הוא הלך לתותי שלי כאילו הם עושים מילואים ביחד כבר שנים “, והוא חיקה את הליכת החתול שהכרתי,ואת יללות קבלת הפנים. “ואת לא תאמיני", הוא הוסיף בקול חלש, "החתול המפגר הזה ותותי התנשקו, ואז תותי ליקק לו את כל הפרצוץ, ואז הוא הריח לו את התחת ! זה חתול חולה !”.
אתם פשוט לא מבינים אותו. בעליו של תותי הוא שונא חתולים ידוע, שמתגאה בכך שכלבו הוא רודף החתולים הכי נמרץ באיזור. לראות את המחזה הזה ,עירער את כל מה שהוא חשב על הכלב שלו ועל הסדר בעולם. הוא התנער, "תותי באמת לא חכם במיוחד, זה הקסם שלו, אבל החתול הזה הוא משוגע ותיכף יבוא הכלב שיטפל בו", והוא הסתכל על ליידי. “תשכח מזה, “ אמרתי, “אם היא תתחיל איתו היא באמת תהרוג אותו, ואני לא מרשה”. חיוך של אושר הופיע על פניו כשהרהר באפשרות.
הרופא הגמלוני ניסה למצוא את הוריד שלי. העדפתי שאחות מנוסה תעשה את זה, אבל כנראה שהמחסור באחיות באמת חמור. “כמה זמן," שאלתי, “עד שיהיו לכם התוצאות? ”“אולי שעה", הוא ענה. בינתיים המשכתי לנמנם, ולגרד את המקום עם ההכנה לעירוי. במיון התחלתי פתאום להרגיש הרבה הרבה יותר טוב.
יום אחד הגור נעלם מהמקום הקבוע שלו. כל באי הפארק דנו בהיעלמותו והצטערו עליה. אבל חתולים נעלמים לפעמים, מוצאים מקום טוב יותר לחיות בו או נהרגים . אחרי שבועיים הוא חזר. לא נודע מה עבר עליו בשבועיים האלו או איפה היה. אבל הוא נראה נורא. פצוע ומדמם, חלש, רזה להחריד, מרוח בחומר שחור ושמנוני ומזה קצף מהפה. ראיתי שהוא לא מסוגל לאכול בכלל. ובכל זאת הוא התאמץ, מאמצים נוגעים ללב, לקום ולקדם את פנינו כשהיינו נכנסות לגן.
"אסור שהוא ימות!”, אמרתי נסערת לבנזוג, “הוא אמיץ וטוב ומקסים ולא מגיע לו לגסוס ולמות בצורה מחרידה כל כך, אנחנו חייבים להציל אותו !”, להפתעתי, הוא הסכים עם כל מה שאמרתי. הוספתי ליתר ביטחון, “הוא גם חתול יפה, אחרי שיתאושש נוכל בקלות למצוא לו בית.”, גם לזה הוא הסכים.
וכך הגיע לחיינו החתול ג' A.K.A - "קיסה”. במשך כמה שבועות הייתי בטוחה שהוא עומד למות, אבל התאווה הגדולה שלו לפינוק, תשומת לב, ובמיוחד לאוכל, שמרה עליו בחיים. וכשהבריא לא הייתי מסוגלת לחשוב על להיפרד ממנו. בניגוד לכלבים שהיו לי לעשרות, הייתה זו חיה שונה לגמרי. אבל היא אהבה אותי ונקשרה אליי בדיוק כמו כלב. קראתי לו בשמו של מלך מסיפור עתיק. מלך שקומתו הענקית ותאוות הזלילה המטורפת שלו פירסמו אותו בכל אירופה של ימי הביניים . והחתול ג' הגשים את כל הציפיות הכרוכות בשמו.
השעה עברה והרופא הגמלוני התחלף ברופאה צעירה ויפה. היא נראתה כמעט כקופצת כשצעדה בין המיטות, כל כך מלאת מרץ היא הייתה. “תוצאות הבדיקות שלך הגיעו", היא חייכה, “אין לך שפעת חזירים". “אמרתי לך", אמרתי לבנזוג בניצחון. “למעשה,” היא המשיכה, “נראה שאת בסדר גמור, חוץ ממשהו אחד”.
התברר שזו אלרגיה חריפה, שיכולה בהפתעה להתחיל יום אחד. הסימפטומים דומים לאלו של שפעת החזירים, קוצר נשימה, חולשה, כאבי ראש וסחרחורות , כאבי גרון (נוראיים !) נזלת ועיטושים, ואפילו חום. וכן, בלי טיפול, מסתבר שאפשר למות מזה.
מסתבר שאני מאוד אלרגית לחתול ג'.
“תשכח מזה", הודעתי לבנזוג המסכן שלא אמר כלום, “אין מצב שאנחנו נפטרים מקיסה !”. “אני אמרתי משהו ?”, הוא היתמם. “לא,” הודיתי, “אבל פשוט תשכח מזה, כל סידור בו קיסה יוצא מהבית שלנו יהווה גזר דין מוות עבורו. אתה יודע כמה קטטוני הוא נעשה כשרק רוצים לקחת אותו לוטרינר. הוא לא יחזיק מעמד בבית אחר, הוא בוודאי לא יחזיק מעמד בחוץ, והוא קשור אליי כל כך שזה ישבור את ליבו.
"אתה תראה, אנחנו נסתדר, קראתי באינטרנט. זה אפשרי לחיות עם חתול ועם אלרגיה, פשוט צריך לעשות כמה סידורים קטנים. זה כלום. שטויות. רק תצטרך לעזור לי קצת. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה לשטוף אותו. אז עכשיו אתה תתפוס אותו ותכניס אותו לאמבטיה.”
המשך יבוא
אבא של הבנזוג מת. בעצם, הוא התאבד. זו לא הייתה תאונה כמו שהחלטתי בעקשנות. אני צריכה להיות כנה - הוא החליט למות והוא עשה את זה. במותו הוא הוריש לנו הר עצום של בעיות עצבניות שהבירוקרטיות שבהן הן הצרה הכי קטנה. עוד תיקון קטן, הוא הוריש אותן לי. הבן שלו החליט להתעלם מהן באלגנטיות ובהחלטיות עד שגם אימו תמות, בגלל ששניהם עלו לו על העצבים במשך יותר מדי שנים.
אז עכשיו גם אני עצבנית. מה שאומר כנראה שאני הופכת לחלק מהמשפחה. אני יושבת עכשיו וזועפת מול המסך ושומעת סמיתס. זה מה שנשאר לי לעשות אחרי שוויתרתי על ההרגלים הרעים שלי. הייתי מתה לסיגריה עכשיו, או לשוקולד, או לסכין שאפשר לחתוך איתה דברים. הייתי רוצה להשתולל ולעשות נזק. ובמקום זה אני יושבת ומקשיבה להומו שמיבב שהוא רוצה למות. יופי לי ! גם אני רוצה לתלות את הדיי.ג'יי, אבל אסור לי.
החיים קשים. והוא את הבעיות שלו בהחלט פתר. כלומר הוא נפטר מהצורך לפתור אותן, ועכשיו הן הבעיה שלי. אבל אומרים לי שאסור לי לשפוט אנשים אחרים כי אף פעם לא הייתי במקומם.
יש לי כמה מילים לומר על הקביעה המפגרת הזו –
זין ! אף אחד לא מאמין בזה באמת! ואף אחד לא יכול לא לעשות את זה! ואם כן יש מישהו שבאמת לא שופט, אז הוא לא אנושי, לא בנאדם. כל השאר ששייכים למין האנושי שופטים כל הזמן את הכל ואת כולם. זה הטבע האנושי החל מרגע האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע . הטבע האנושי הוא לשפוט, לעשות הבחנות ולהגיע למסקנות. מי שלא עושה את זה, מי שלא מסוגל לשפוט, הוא אידיוט ואני מרחמת עליו.
מי שאומר לי שהוא לא שופט אותי, זה תמיד האנשים הכי מגעילים שיש. ששופטים אותי בחומרה ואני תמיד יוצאת אצלם מפלצת. מה שחשוב זה לא העובדה שאנחנו שופטים, כי בזה אין לנו ברירה, כאלו אנחנו. אלא איך אנחנו שופטים, המסקנות שנגיע אליהן.
אני יודעת שהמת רצה מה שכולנו רוצים - שישפטו אותו לכף זכות, שיראו את הטוב בכל מעשיו, שיחמלו עליו, שיבינו את אנושיותו את מכאוביו, את פגימותו הבסיסית, את העובדה שהוא אנושי ולכן חלש, מועד לכישלון. וזמני, כל כך זמני. ומגיעה לכולנו כאפה אדירה על הרצון הזה. זה חרא של רצון. מסוכן בכלל לחשוב ככה.
כשהתכנסנו בשבעה ניסינו לדבר עליו, אבל לאף אחד לא היה מה להגיד. הוא היה מפורסם ומוצלח מבחינה מקצועית, אבל זה לא עשה אותו לאדם שמכירים. והבן שלו בכלל לא רצה לראות אותו. במקום להתמודד עם החיים, שבוא נודה, הם לא מתנה, הוא העדיף לשתות את עצמו למוות . הוא לא חשב שאפשר לתקן, רק לברוח לאלכוהול. כי בני האדם הם חלשים ואומללים וראויים רק לחמלה. ” וברור שהוא חשב ככה" אמרתי לבנזוג.” אדם דגול אחר חשב בדיוק ככה והוא החליט לחשוב בדיוק כמוהו. ועכשיו הוא מת.
לא הכרתי אותו כל כך כי אתה נורא התביישת בו כי הוא היה שיכור בכל רגע שלא היה במעבדה . אבל אני יודעת למה הוא מת. זה גם בגלל העדפות הספרותיות הפגומות שלו.
אתה זוכר ? פעם שלא הצלחת למנוע מאיתנו להיפגש, הוא אמר לי שצ'כוב הוא הסופר הגדול ביותר בעולם. זו הסיבה שהוא מת עכשיו. בגלל אנטון צ'כוב.” הבנזוג גלגל עיניים. וידעתי שהוא חושב שזו עוד אחת מהתיאוריות המטורפות שלי.
צ'כוב הוא באמת אחד הסופרים הגדולים בעולם. אבל לא כדאי לקרוא את הספרים שלו. אני יודעת שהוא קל לקריאה בגלל כל הסיפורים הקצרים שלו. וכל האנושיות והחמלה שנשפכות ממנו. וכל הרגש הדביק הזה. ואומרים שרק בגלל הסיפורים שלו הצאר שיחרר את הצמיתים מהעבדות. אבל מישהו שם לב שהדמויות שם אף פעם לא מצליחות והן תמיד חיות בגיהינום ריגשי חסר משמעות ? שלאף אחד שם אין סיכוי ? ושזה ממש נוח .זה חוסך לכולם את הצורך להתאמץ. אבא שלו היה צ'כוב קלאסי.ממש כאילו יצא מאחד הסיפורים האלו עם הסוף הרע שגדושים באנושיות וחמלה. הסיפורים שמעצבנים אותי עוד יותר ממה שאני עצבנית עכשיו.
ואני לא אוהבת את צ'כוב. ואני יכולה לומר את זה כי אני באמת קראתי את כל מה שכתב ותורגם. כולל המחזות. והוא באמת סופר ענק וכל מה שכתב הוא מדהים. אבל ככל שאני מתבגרת יש לי פחות ופחות סבלנות לאיש הגדול והרחום הזה. ומה שבא לי לעשות לו ולכל הדמויות שלו זה לתת להם כאפה. מגיע להם. להם ולמוסקבה שלהם שהם אף פעם לא יגיעו אליה.
ואל תסתכלו עליי ככה. למה שאתם קוראים, למה שאתם אוהבים ומזדהים איתו יש השפעה מהותית על התפישה שלכם ובסופו של דבר גם על החיים עצמם. המחשבה מעצבת את המציאות. הנפש רגישה להשפעות מבחוץ. וכמו שאני לא אשתה רעל או אבלוס זכוכית להנאתי. אני לא הולכת לפתוח ספר של צ'כוב ולהרוס לעצמי את החיים.
צ'כוב טעה. כמו שאבא שלו טעה, כמו שהבנזוג טועה. והוא היה צריך לקרוא משהו אחר. יש מספיק מבחר בשפה שלהם. באמת שיש.
"אז מה -את- היית מציעה לו לקרוא ?” שאל הבנזוג המשועשע "את טולסטוי ?”
"חס וחלילה" אמרתי "אם הוא היה קורא טולסטוי היו לנו עכשיו רצח והתאבדות במקום סתם התאבדות. טולסטוי שנא נשים. או שאולי לא נכון לקרוא לזה שינאה ?” הרהרתי בקול רם. “ הוא פשוט לא חשב שהן בנות אדם, אלא שפחות מטיבען. עם איך שאימא שלך מתנהגת היא הייתה גומרת עם סכין בבטן. טורגנייב היה עדיף, מהבחינה הזוגית, הוא היה נורא רומנטי.”
אמרתי לו שבגלל שאנחנו נשארנו כאן אז לפחות כדאי שנלמד משהו מהחוויה הזו ונצא אנשים טובים יותר. שזו יכולה להיות הזדמנות בשביל כולנו לחיות חיים טובים יותר.
"טוב, ה"כולנו" לא כולל כמובן את אבא שלך שכבר לא צריך שום דבר, כי מי שקורא צ'כוב לא מאמין שהוא יכול להיות אדם טוב יותר”. הבנזוג גלגל שוב את עיניו.
בתור דבר ראשון העפתי את הגראס מהבית. אם הבנזוג רוצה להרוג את עצמו כמו אביו או סתם להתמכר לזבל, זה לא יהיה תוך כדי שאני משמשת כבת הזוג שלו.
אחר כך ניסיתי לשכנע אותו לקרוא קצת דוסטויבסקי. לקרוא את התרגומים העיבריים שיש לנו כאן בבית ליצירות האלו.
סיפרתי לו על רסקולניקוב הרוצח וסוניה הזונה, יושבים בחדר מצחין ועלוב וקוראים ביחד את הפרק מהברית החדשה על תחייתו של אלעזר ויציאתו מהקבר שלושה ימים אחרי שהוא מת, ושהחטא והיאוש הם מוות בעודך בחיים, אבל אפשר שיקרה לך נס ותקומי לתחייה, אם את מאמינה את לא תמותי לעולם. שהאהבה יכולה להציל אותך.
הוא לא התרשם. הוא סבל מתסמיני גמילה מגראס והסתובב בבית עם פרצוף חמוץ. רבנו אחד עם השניה כמו זוג של סמורים.
אבל אני רוצה להאמין שהאהבה יכולה להציל אותי. שבני אדם יכולים לגאול את עצמם, שגם אני יכולה. לא שזה קל. שום דבר אף פעם לא קל .ועדיין, אני מעדיפה את זה פי אלף מאשר לשקוע בחידלון צ'כובי.
כמה חבל שדוסטויבסקי לא רק לא פופולרי, אלא שבכוונה הרסו אותו לכולם, הכריחו אנשים ללמוד אותו בבית ספר. הבנזוג קרא בתיכון את התקציר של "החטא ועונשו" והוא די בטוח שמדובר בסיפור בלשי מדרגה בינונית. ולמרות שזה אמור להיות לו קל, הוא תמיד מתבלבל בשמות הרוסיים, הוא טוען שהם דומים מדי אחד לשני ולכל אחד שם יש לפחות חמישה כינויים. אני לא למדתי בתיכון. איזה מזל.
הבנזוג קבע בינתיים שאני סובלת מ"הפשטת יתר חמורה, אובר דוגמטיות וזיבולי שכל". ואחר כך הוא בא ואמר לי שגאולה זה ממש יופי. רק חבל שצריך לסבול בשבילה, שזה ממש משעמם ונראה לו עבודה קשה מדי, אבל בכל זאת הוא ממש מקווה שמה שאני מדברת עליו לא כולל את השבע שנים בגולאג בסיביר.
זה הצחיק אותי. אבל נראה הוא צודק. שבע השנים בגולאג הן בילט אין בתג המחיר.
אז אני ממשיכה לנסות ולטפל בחבילה המעיקה שעכשיו היא החבילה שלי, החובה שלי. ואני ממשיכה לא לעשן, לא לשתות, לא לקחת סמים, לא לעבור על החוק בלי סיבה טובה, לא להסתבך סתם , לא לריב בלי סיבה, להגיד יפה שלום לשכנים ולא לשכב עם גברים אחרים, למרות שהייתי מאוד רוצה. כמה שהייתי רוצה.
נ.ב.
סתם עובדה היסטורית שלא נוטים לפרסם .
פיודור דוסטויבסקי היה יכול להיות חבר של כבוד באתר הזה.
"זהו, העולם השתגע סופית" הודעתי לבנזוג " ונפלה עליי גויאבה".
לכדתי את הגויאבה בין הגב שלי למסעד הכיסא והנחתי אותה על השולחן "אתה רוצה גויאבה ? היא הרגע נפלה עליי מהעץ ?” הוא לקח את הגויאבה.
"לכל הדברים כנראה יש מחזור חיים שבסופו הם נרקבים ומתים, תראה את המקום הזה.”
"הישר מתוך הניינטיז" הוא מלמל.
"כן, בדיוק" הסכמתי. " כשרק פתחו את המקום הזה, כשהייתי חיילת, הוא היה עצום. ואז כשנפגשנו כאן בפעם הראשונה, הוא היה בסדר. אבל עכשיו הוא פשוט מזעזע. זה ביזוי כבוד המקום. עדיף שיחסלו אותו מאשר שנסבול ככה”.
הוא הנהן. לא נראה לי שהוא זכר איך המקום נראה בפעם הראשונה שביקרנו בו. אז הוא לא היה פנוי כל כך להסחות דעת.
"על מה את מדברת ? העולם השתגע ? אני מבולבל. גם אתמול הודעת לי שהעולם השתגע, בגלל היחס של המדינה לחתולים משוטטים, או בגלל שסגרו בתפוז את הבלוג האהוב עלייך בטענה שהוא מפיץ שנאה או שזו הגויאבה שנשרה עלייך?”
"טוב, אם אתה מזכיר את זה, זה באמת ממש לא בסדר. כל כך אהבתי את הבלוג הזה. מה בער להם לסגור אותו דווקא עכשיו, אחרי חמש שנים נפלאות.” קוננתי.
"זה היה בלוג מזעזע. מהדברים שהקראת לי, הוא היה מטופש בקטעים הטובים שלו ומעורר צמרמורת בכל שאר החלקים. מה בדיוק מושך אותך בבלוג שמנסה לשלול מנשים את כל זכויות האזרח שלהן ולהתיר מעשי אונס ?".
"אתה שוכח את הורדת גיל ההסכמה לשתים עשרה". הזכרתי לו.
"למה את לא עונה לי ?" הוסיף אחרי כמה זמן שנשארתי שותקת.
"כי רק הרגע הבנתי כמה כתיבה היא דבר מסוכן. ברגע שהדברים נקראים על ידי אדם אחר אין לך בכלל שליטה על איך היא תפרש אותם. כשאתה קורא את הבלוג כל מה שאתה קולט זו חבורת לוזרים שהמילה פאתטי לא מסוגלת באמת להגדיר אותם מרוב שהם פאטתיים. אבל בשבילי זה חומר הקריאה האהוב ביותר. זו הספרות הפורנוגרפית שלי. (כי אני לא צורכת פורנוגרפיה באופן עקרוני. ) זה מזין את כל הפנטזיות הסוטות שלי. עולם בו נשים הן השליטות הבלעדיות, אכזריות וכל יכולות. והגברים הם מין נרדף. עבדים. בהמות משא, כספומטים וצעצועי מין. גם דרמטי וגם אמין מאוד. זה בדיוק כמו "השליטים" של היינלין, אבל עם שדיים. קראת ?”
"מה זה "השליטים של היינלין"?” שאל.
"אוה, זה ספר שקראתי שהייתי ילדה. מין של חייזרים שנראה קצת כמו סרטן או חרק. זה מתיישב לך על עמוד השידרה ושולח שלוחות דרך מערכת העצבים ישר למוח. משתלט על כל התיפקודים שלך, על המודעות שלך. מין טפילי שלא עושה שום דבר בעצמו אבל שולט בפונדקאי שלו לחלוטין. בספר הם כמעט השתלטו על כל האנושות עד שבני האדם החכמים הצליחו למצוא דרך לחסל אותם. זה היה לגמרי עצוב. הייתי לגמרי בעדם והם חיסלו את המנוולים הקטנים. טוב, אז בבלוג הזה זה היה בדיוק אותו המצב רק שבתפקיד החייזרים יש לך נקבות אנושיות ובסיפור הזה לא רק שאנחנו ניצחנו, אנחנו כבר מנצחות מלא זמן. אבל בגלל שמחקנו לכל הגברים את המודעות ואת היכולת לחשוב אז הם בכלל לא מודעים לכך".
"זה אידיוטי" הוא אמר.
"זה סתם סיפור מפגר" הסכמתי.” האמת, אני לא מבינה למה אנשים מפחידים את עצמם למוות מדברים שבכלל לא קיימים כשהם מנסים לשכנע את עצמם בכל הכוח שהם כן. למה הם מפחדים מקבוצה, ממיעוט, חלש ומדוכא. זה בדיוק כמו עם אנטישמים או הומופובים. הו, הנה באה קבוצה שאין לה שום כוח ואף פעם לא עשתה שום מעשה אלים אבל ברור שהיא משתלטת על העולם ועכשיו הם הולכים לחסל את כולנו ... אין דברים אמיתיים לפחד מהם ? אתה רוצה לפחד ? אני יכולה לתת לך רשימה אינסופית של דברים שיצננו לך את הדם בשנייה. על זה אני מדברת, על משהו נורא מפחיד. בגלל זה העולם מדרדר.”
"סליחה ? אין לי מושג על מה את מדברת".
“נפתחה בישראל עוד קבוצה שמלמדת גברים איך להשיג מלא נשים, אם ככה בכלל קוראים לנו בימינו. אני חושבת שהשמות המקובלים היום זה "כוסיות" ו-"כונפות". היית מאמין, הם עושים מלא כסף ממסכנים שמחפשים מי תנענע אותם ויש להם מין כזה שם מכובס. הם קוראים לזה: "אומנות הפיתוי".”
"נו, מה רע בזה? זה שירות חשוב. גברים רוצים להכיר נשים ולפעמים הם לא יודעים איך לגשת אליהן ואת יודעת, לחלקנו זה קשה, יש כל מיני ביישנים “, הוא הסתכל למטה על החולצה הלא מגוהצת שלו,” לא כולם יודעים איך. קצת יד מכוונת פה ושם. זה לא רע.”
"ברור, הייתי מסכימה איתך לגמרי, אם בזה היה מדובר. אהבה זה ממש חשוב. אבל לא מדובר באהבה".
"מה את מבינה בכלל באהבה ?” הוא שאל בבוז.
"אני לא מבינה בזה שום דבר" הסכמתי, "אני הראשונה שתודה בזה. אבל אני מבינה הכל בפחד,השפלה וכאב. אני אלופה בדברים האלו. מזהה אותם מקילומטרים בגלל כל הניסיון מהבית. ול"אומנות הפיתוי" אין שום קשר לאהבה.תן לי לתת לך דוגמא: אתה אוהב אותי ?”
"ידעתי שזה יגיע.” נאנח " היום עוד לא שאלת אותי. את יודעת שכן".
"אוקיי, אז עכשיו תגיד לי- למה בדיוק אתה אוהב אותי ?!”
" אני לא יודע.” הוא התעצבן. “ ככה. אני אוהב אותך, אין לי מושג למה.”
"וגם אין לך ממש סיבה " הוספתי, "עם כל הצרות שעשיתי לך במשך השנים”.
הוא עשה פרצוף.
"זו הפואנטה" צהלתי.
"אין לי מושג על מה את מדברת".
"קראת את "הנסיך" של מקיאוולי ?” שאלתי.
"למה לי לקרוא אותו אם את קראת כבר את כל הספרים ? את פשוט יכולה לומר לי.”
"כמובן," הסכמתי, “ טוב, אז זה ספר שנכתב לפני המון המון זמן אבל העולם שהוא מתאר לא באמת השתנה, כי האנשים לעולם לא משתנים והם נשארו בדיוק אותם חארות. זה ספר הפילוסופיה המדינית הראשון בעולם והוא דן באיך הנסיך צריך לשלוט על הממלכה שלו ואיך הוא צריך להתייחס לאלו הנמצאים תחת מרותו. ויש קטע אחד בספר שדן באיזה יחס הנסיך שואף לקבל מהעם שלו. האם הוא צריך לעורר אהבה בנתיניו. או שמא כדאי לו להפיץ פחד. אתה יודע מה התשובה ?”
"כמו שאני מכיר אותך, אני כבר יודע. רק שאני לא יודע למה".
"זה די פשוט" הסברתי "אהבה היא רגש שאיש לא יודע איך לייצר, מה גורם לו ללבלב ואיך לטפח אותו. זה רגש שאי אפשר לשלוט עליו. ואין בו היגיון. אנשים שאוהבים לא מתנהגים בהיגיון. אין שום דרך לצפות את התגובות שלהם או המעשים שיעשו. הם נעשים מטורפים לגמרי, קשים לשליטה ובלתי צפויים. אתה גם לא יכול לגרום לכך שיאהבו אותך בכוח. ואי אפשר לעורר אהבה עם נוסחה קבועה. אהבה זה רק מרצון. זה מסובך. זה קשה. זה כוח עצום ובלתי ניתן לשליטה. בקיצור, דרך מסוכנת ובלתי צפויה. חומר נפץ.
לעומת זאת, פחד וכאב זה קל. כל האנשים מגיבים להם בצורה זהה וזה פשוט מאוד. כשמעשים פשוטים נותנים תמיד תוצאות זהות התשובה ברורה - הפחד עדיף בכל מקרה. זה אולי נחמד שאוהבים אותך, אבל לרוב זו סתם דרך מצוינת להסתבך בצרות."
"כבר שמעתי את הרעיונות האלו. איך זה קשור ל"פיתוי" הזה ?”
"זהו, שזה זה. זה מה שזה. זו לא אהבה. זה פחד וכאב. תאמין לי אני מזהה אותם בכל מקום. אי אפשר ליצור אהבה ואי אפשר לעורר אותה. אהבה זה אלכימיה. זה נס. זה נדיר כמו זכייה בפיס."
"אנחנו לא מדברים על חתונה, אנחנו מדברים על סטוצים.”
"גם בשביל סטוצים צריך רגש כלשהו" התנגדתי.”או שאולי צריך משיכה מינית ? קשה לי לקבוע לגבי אנשים אחרים. אבל ברור לי דבר אחד - שהאישה צריכה להחליט שזה מה שהיא רוצה לעשות איתך.(“לעשות אותך", הוא התחכם ) ואצלם,” המשכתי, “לפי התפיסה שלהם, היא לא מחליטה, בכלל. בשום דבר. בעיקר לא לגבי עצמה. למעשה, אסור לה להחליט. יש רק אדם אחד שיחליט את כל ההחלטות וזו לא היא. כשיש שניים בקשר זה באמת מסבך את העניינים. הדדיות היא הרי דבר מעצבן כל כך.
לחברי'ה יש אתר בו מפורטות השיטות ותפיסת העולם המופלאה שלהם.
אני יודעת איך אהבה מרגישה. והיא כואבת. מאוד כואבת. והיא מפחידה. היא גורמת לחרדה, לנדודי שינה ולעירעור האיזון הנפשי.אבל זה רק אפקט צדדי שלה. כל דבר שהוא כזה רב עוצמה יגרום לסימפטומים זהים.
אז הדבר הטיפשי הראשון שהם עושים זה לקחת את הסימפטומים האלו ולנסות לייצר מהם אהבה. איך אפשר ? זה כמו לנסות להפוך חרא לזהב. הם חושבים שאנשים יתבלבלו, יהפכו את היוצרות, ויפרשו כאב והשפלה בתור אהבה. הם לוקחים את הכאב והפחד ומשתמשים בהם כמנוף או יותר נכון, כאייל ניגוח, כדי לשבור את הנפש הנשית.
הדרך שלהם להשיג את האישה (אם כי באתר היא נקראת "בחורה" או בשם הפחות חביב "כוסית") היא להכאיב לה, לערער אותה ולהשפיל אותה על ידי עלבונות שמכוונים לנקודות הכי חלשות שלה. בהערות על משקל עודף או מחשוף גדול. בלצחוק עליה שהיא במחזור ולכן היסטרית, או על המשקפיים שיש לה או סגנון הדיבור שלה, או על נשים בכלל. להתחיל עם החברה הכי טובה שלה לפני פרצופה ההמום, לגעת בה כל הזמן בלי רשותה ובניגוד לרצונה (“כי מגע יוצר אינטימיות וזו כבר חצי הדרך למיטה”), לשאול אותה על איכות השדיים שלה או על מנהגי המיטה שלה. יש להם המון דוגמאות כאלו באתר. ככה הם פונים לנשים (או ל"בנות" כפי שהם מכנים אותן). וזה עובד. וברור לך על מי זה עובד. זה עובד על נשים שהן גם ככה לא בריאות נפשית. על המאוזנות זה לא יעבוד לעולם. זו התעללות. זה ניצול מחפיר של נשים חסרות ישע ופגועות נפש.
לכלבים יש את התכונה הזו. זה נכון. שמי שמתייחס אליהם יפה הם לא ממש שמים עליו. ומי שלא סופר אותם, הוא זה שהם סוגדים לו. מלקקים לו את התחת כדי להשיג קצת יחס. אבל לכלב ההתנהגות הזו מתאימה. כי הוא לא אנושי, כי אין לו אינטיליגנציה גבוהה והוא חיית להקה הרבה יותר מבני אדם. והמנהיג אמור להיות כזה שצריך לעבוד כדי לזכות בהערכה שלו. והוא צריך להתנהג ככה שהוא לא סופר את הכלב הנחות ממנו. ולא לתת כבוד. כי כלב לא צריך כבוד ! מה שכלב צריך הוא ביטחון. ביטחון בכך שיש מי שמנהיג אותו. מי שקובע לו לאן ללכת ומה לעשות ואיך להתנהג ואיך להיות.
וזה מה שהם עושים מנשים. הם עושים מהן לא בני אדם. הם הופכים אותן לחיות , לכלבות. וזו הפילוסופיה הגדולה שלהם.
לדעתם, וזה כתוב באתר שלהם בלי סוף, בכל מקום. נשים רק יושבות ומחכות לגבר שירגש אותן, שיסחוף אותן ושיכניס משמעות לחייהן כי הן ריקות מבפנים. ולמעשה לכל עניין היחסים בין נשים לגברים - צר לי,עליי לומר בין גברים לנשים -לכל העניין יש תמיד כיוון חד צדדי. כי נשים רוצות להיות מובלות ,הן רוצות להיות כנועות, הן רוצות שמישהו יחליט בשבילן, תמיד.”
"ומה רע בזה ?” הוא שאל " לא לגבי עניין הכאב וההשפלה, שאני נניח, לא מסכים איתו, באמת יש נשים כאלו, יש בני אדם כאלו, שרוצים להיכנע ולמסור את השליטה בחיים שלהם, בגורל שלהם, למישהו אחר".
"אם זה היה רק זה" אמרתי " אז הייתי מסכימה איתך. יש בני אדם שהם כנועים מטבעם. שמחפשים ללכת אחרי איזשהו מנהיג. אבל, זה לא הופך אותם לפחות אנושיים, לפחות בני אדם, לפחות ראויים להתחשבות ולחמלה. הם עדיין בני אדם, לא כלבים.
כשהם אומרים ב"אומנות הפיתוי" שזה תפקידו של הגבר להחליט במקום האישה, הם בעצם מתכוונים שזה תפקידו לקבוע לה הכל. מה היא מרגישה ומה היא תעשה וכמובן, והכי חשוב, ככה הם שוללים ממנה את הזכות על גופה. כי היא הרי לא יודעת מה היא באמת רוצה. זה מה שהם כותבים, שהיא לא יודעת מה היא רוצה או שהיא יודעת שהיא רוצה אותך (והיא תמיד רוצה אותך) אבל מפחדת, ולכן אתה חייב לכפות עליה את הרצון שלך.
קראתי את "סיפורי ההצלחה" של בוגרי הקורס שלהם. ויש המונים כאלו באתר או לפחות היו. כל אחד ואחד מהם מסתיים באונס. בחלק מהסיפורים האישה אומרת "לא" כמעט ברצף לכל אורך הפגישה, לכל אורך ה"סקס", ועדיין זה לא מספיק עבור החלאה כדי להחליט להפסיק לאנוס אותה. הם קוראים לזה "להתגבר על מחסומים מחשבתיים" או "לעקוף עכבות חברתיות".
ההסכמה של הפרטנרית ? הזכות שלה על גופה ? היותה אדם ? זה מיותר לגמרי, מין סרח עודף שמפריע בדרך למטרה. ואלו הסיפורים עם הכי הרבה טוקבקים משבחים. אתה מבין, זה קל יותר לנבלה לאנוס אישה מאשר להזדיין עם מישהי שבאמת בחרה בו כפרטנר. כי הפחד והכאב הם פשוטים ומובנים הרבה יותר מהאהבה. וגם קלים הרבה יותר לתפעול.
והם שמחים, כי סוף סוף הם על קרקע מוצקה, בטריטוריה מוכרת. הם לא צריכים יותר לפחד את הפחד שמעוררת אהבה אמיתית, הפחד מלהיות פתאום אבוד בארץ לא נודעת, והם לא ירגישו יותר את הכאב שבאהבה, הכאב שיש בלגדול ולהפוך לאיש אחר, הם ויתרו עליהם לטובת הנוחות הקפיטליסטית שבניצול אדם אחר. הראו להם את השיטה הכי פשוטה לקחת את מה שהם רוצים, באונס. וזה אונס שהוא אכזרי פי אלף יותר מהאונס הקלאסי של זר שמתנפל ברחוב, כי זה אונס של אישה מעורערת נפשית תוך ניצול החולשות שלה והביטחון שנתנה בגבר הזה, שהבטיח לה שהוא ידאג לה, שהוא יקח את העומס הנורא הזה של להחליט בחיים האלה מידיה.
בזה הם באמת מתגאים. בכך שכשהיא אומרת "לא”. זה לא באמת "לא", כי מה שהיא אומרת לא חשוב. כי בגלל שהיא כנועה ורוצה מנהיג חזק, גבר חזק, הרצונות שלה נמחקים. האנושיות שלה נמחקת. זה מה שהם מלמדים בקורס לעשות. זה מה שהם מטיפים לו. ככה הם חושבים שהחיים בנויים. הגברים הם אנסים והנשים הן כלבות. מי בכלל רוצה להיות במערכת יחסים עם כלב ? איזו נפש מעוותת אתה צריך להיות כדי לרצות כזה דבר ? זה ההפך מאהבה.
אני יודעת מה אני הרגשתי כשפגשתי אותך. הרגשתי שאני כבר לא הכי חשובה, והרצונות שלי הם כבר לא הדבר היחיד שקובע, אלא שיש מישהו אחר- אתה, שחשוב לי יותר מעצמי, שחשוב לי יותר מהעולם כולו. ואז גדלתי והשתנתי ונהייתי אדם טוב יותר. ולא הייתי יותר לבד. והפכתי ל"אנחנו" במקום לרק "אני". ואת זה אי אפשר למצוא עם כלב. רק עם אדם. שיש לו דעות משלו ורגשות משלו ועבר משלו וצרכים משלו. לאהוב זה לא לנצל. וזה לא לרמוס. זה לרצות לתת בלי לקבל בחזרה. זה לרצות לתת כי את רוצה. זו התמסרות וזו כניעה. זה שיתוף וזו הדדיות. וזו השליטה הכי גדולה שאי פעם שלטתי. זה להיות גם הגברת וגם השיפחה בדיוק באותו הזמן, בדיוק באותו המקום. זה לא פחד וזה לא כאב. זה ההפך, זה המקום היחיד בעולם שהוא מקלט מהכאב ומהסבל. אבל זה גם הדבר הכי כואב והכי מפחיד שהרגשתי בחיים שלי. למה זה ככה אני לא יודעת, אבל זה פחד וכאב מסוג אחר, סוג שיש לו משמעות. זה המחיר שאני משלמת על האהבה שלי וזה מחיר ששווה לשלם אותו. כי בשבילי להיות איתך זה לחיות. ולהיות לבד זה לנבול ולמות. וזה לא היה יכול להיות נכון אם היית כלב. אתה גבר, הגבר שבחרתי לאהוב. אני בחרתי.
ואהובי, יש דברים שאסור לעשות, שאסור להתיר, ואחד מהם הוא לנצל אנשים חלשים. גם אם מישהו הוא כנוע במהותו, זה לא אומר שום דבר רע עליו. הוא ראוי ליחס של בן אנוש. צריך לאסור את כל הנבלות הללו לשים את כולם בכלא ועדיף לשנים ארוכות. הם משחיתים. הם מעודדים אונס המוני. דה הומניזציה של נשים וגם של גברים בעצם, ורמיסה של זכויות אדם. הם הורסים את החברה האנושית והם הורגים את האהבה. אני לא יודעת למה אנשים אחרים לא רואים את זה כמו שאני רואה. אבל זו האמת”.
הוא שתק קצת וכירסם את הגויאבה שנתתי לו. "את קיצונית" הוא קבע, "קיצונית מדי. נכון שאפשר לפרש את הדברים כמו שאת מפרשת, אבל זה בכלל לא חייב להיות ככה. אנשים הם לא מנוולים גמורים כמו שאת חושבת, הם יקחו מזה את הנקודות שחשובות להם ואולי אפילו יצליחו ויהיו מאושרים יותר. את רואת שחורות מקצועית.”
"לא,” אמרתי, “לפעמים אתה צודק בקשר אליי אבל כאן אני רואה את המציאות הרבה יותר טוב ממך. כל דבר, גם מהדברים הכי טובים, נלקח בצורה הקיצונית ביותר שלו ונהרס תמיד על ידי חארות שהורסים לכל השאר. זה חוק טבע שמסביר למה ,למשל, המדינה שלנו כל כך בזבל למרות שהרוב משני הצדדים רוצה שלום. כי הקיצונים תמיד יעשו בלאגן ומהומות והשאר תמיד נגררים אחריהם.
וקח את הקומוניזם בתור עוד דוגמא, זה היה אמור להיות גן עדן עלי אדמות אבל אתה בעצמך חיית בגיהינום הזה שאמרו לך שהוא גן עדן.
ובכלל, זה תמיד ממש נחמד להתחיל בלדבר על אחוות העם, וגאווה לאומית ועל ההיסטוריה המשותפת והמגבשת שלנו ועל המיתולוגיה המדהימה שלנו, וליצור יצירות שיפגינו את המורשת שלנו ויחזקו את הקשר שלנו זה לזה וכל החרא הזה. במה אתה חושב שכל זה נגמר ? בפיקניק משותף ? בעוד אגודת צדקה ? או אולי בעוד בירה לחברים במרתף הקרוב לביתך ?
לא, זה לא מה שאנשים רוצים וזה לא מה שהם צריכים. אני אגיד לך איך זה נגמר. זה תמיד נגמר בליל הבדולח ובכרטיס רכבת לכיוון אחד לאתה יודע איפה.
ככה זה בני אדם. התרחיש הכי גרוע, שיאפשר לך את ההתנהגות הגרועה ביותר לזולתך תמיד ינצח. תמיד יתממש. ולכן חייבים להרוג אותם שהם קטנים. כמו את עצי הבאובב.”
"עצי הבאובב?”
"עזוב, זה כבר מסיפור אחר".
הוא שתק והסתכל עלי ואני ידעתי שהצלחתי לשכנע אותו. ואז הוא שאל, “אבל למה את מתעניינת בזה כל כך? זה כנראה פלילי, השלטונות צריכים לטפל בזה. אבל למה את אובססיבית לשנאה. מורידה פודקאסטים של אנטישמים, משתתפת בפורומים של הומופובים, אפילו נרשמת לניוזלטר של בני ציפר. ואז את באה כולך ממורמרת ומספרת לי כמה זה גרוע,כמה זה איום, למה ?”
"כי אני בנאדם רע" אמרתי והסתכלתי על שאריות הגויאבה.
"את תמיד אומרת את זה. אבל זה לא נכון, למה את אומרת את זה כל הזמן ?”
"כי זו האמת. כי אני מסתכלת על המעשים שלי, על מה שעשיתי בחיים וזו ההגדרה היחידה שאני מוצאת. אלוהים יודע שעשיתי המון דברים שאני מתביישת בהם, שאני מצטערת עליהם.
הזמן היחיד בו אני באמת מאושרת הוא כשאני מכאיבה לך. איזה מין בנאדם זה עושה אותי ?
אבל שאני קוראת אותם. אני מרגישה יותר טוב. כי פתאום אני מרגישה. היי, יש אנשים שהם הרבה יותר גרועים ממני. ברמות קולוסאליות הרבה יותר גרועים ממני. ואז אני מרגישה שאני בסדר ,שאני שווה, כי אני, אני לפחות אומרת לך מראש מה אני הולכת לעשות לך ואתה תמיד יכול לבקש ממני להפסיק ואני תמיד אפסיק. אני לא מייפה את זה. אני לא מנסה להפוך את העולם על ראשו, לשנות אותו שיתאים לדמות שאני רואה במראה. אני לא מנסה להצדיק את מה שעשיתי או את מי שאני. אני לא משקרת. אני לא רוצה להפוך את השקר לאמת, את השחור ללבן ואת הכאב והפחד לאהבה. כי לאמת יש ערך בפני עצמה.
[i][b]
לכל מי שאוהב כלבים יש פנטזיה על הכלב האידיאלי. לפעמים אלו תכונות אופי והתנהגות, לפעמים זה גזע ומראה חיצוני. אבל במציאות אנחנו מאמצים את המשוטט הראשון שנתקלנו בו ועם הזמן הוא הופך בעינינו לכלב המושלם וכל מה שהוא - הוא מושלם. כבר הכרתי אנשים שחלמו על כלבה גדולה שחורה ורגועה וגמרו עם טרייר קטן ובלונדיני חרדתי ורע מזג והם בטוחים ששיחקו אותה.
תמיד רציתי כלבת זאב שחורה ומעורבת. קצת תוקפנית, מאוד אינטיליגנטית ,שתאהב רק אותי ותתעלם מאנשים אחרים. לבנזוג היו פנטזיות אחרות. לשכנים הייתה כלבת לברדור צהובה ושמנה שהוא מאוד אהב. היא הייתה יוצאת דרך חור בגדר והולכת איתו לכל הסידורים בשכונה. כשהיא, כמו כל הכלבים מגזעה, שמחה תמיד באופן פסיכוטי, אוכלת זבל מהרצפה, רודפת אחרי חתולים ,ומתרפסת בפני ילדים, שאותם היא ובני מינה ,מסתבר ,אוהבים בלהט. אם כי הם אוהבים את כולם, הטיפשים. והם לא מתבגרים לעולם, גם בגיל זיקנה הם נראים כמו גורים גמלוניים .ידעתי שדבר כזה אני לא רוצה.
יום אחד, קצת אחרי שהתחתנו הוא טילפן מהעבודה “יש לי הפתעה בשבילך” הוא הודיע "מצאתי כלבה”. ואז הוא חזר הביתה עם גורת לברדור צהובה. מצא אותה באמצע שום מקום. “נכון שהיא מדהימה ?” הבנזוג התמוגג “ תראי איזו יפה היא”. הדבר הראשון שהיא עשתה כשנכנסה לחצר היה להתחרע במכות על הכלבה השמחה של השכנים.
"היא בטח מפוחדת” סינגר עליה הבנזוג הנדהם. אני הסתכלתי עליה ועל הכלבה השמנה שברחה בצרחות כאילו שוחטים אותה .לי היא לא נראתה מפוחדת בכלל. בעיניי, היא נראתה כאילו היא נהנית מכל רגע. התחלתי לחשוב שהיא אכן חמודה מאוד.האירוע הזה בהחלט היה סימן מתרים לבאות, אבל החיים זה לא ספרות יפה אז מי שם לב.
קראנו לה "ליידי" ומאז עברו כמה שנים . וכיום אני יודעת בוודאות שהיא הכלבה המושלמת ביותר שחייתה אי פעם. למרות שהיא חזירת על, רודפת חתולים במקור,שמחה באופן סוטה, ובעלת פטיש לפעוטות . בזכותה אני מכירה כל אדם ברדיוס חמישה קילומטר. בזכות האהבה הגדולה שלה לילדים נחשפו מקרי התעללות ורוב הילדים בשכונה פיתחו כישורי תנועה וקואורדינציה יוצאים מהכלל.
ואני גיליתי שיש לי כישרון מיוחד לכלבים. מאז טיפלתי בעשרות כלבים ותמיד הצלחתי לאלף אותם לרצוני. ליידי יודעת בין השאר, לחצות כבישים, להביא חפצים שונים לפי בקשה, לתקוף לפי דרישה או צורך, לשחק בכל משחקי הכדור האפשריים ולטפל בי כשאני חולה. אני לא קושרת אותה. אין צורך. היא תמיד צמודה, עוקבת אחרי. היא מסורה לי כל כך שהיא שמה לב, לאן אני הולכת עוד לפני שהלכתי לשם ומה אני מרגישה עוד לפני שהרגשתי אותו.
תמיד שואלים אותי איך עשיתי את זה והתשובה היא שכל מה שצריך זה לדעת איך לבקש. לכל כלב יש סיבה אחת מרכזית ללמה הוא חי. גם כלבים צריכים שלחיים שלהם תהיה משמעות. צריך לגלות את הסיבה וברגע שגילית אותה הכל מאוד קל.
אצל רוב הכלבים הסיבה היא אהבה. הם חיים כדי לאהוב ולשרת את הבעלים שלהם. הם רוצים שתתנהגו כך שאפשר יהיה לסמוך עליכם. הם רוצים להכנע. לבעלים ראוי לבעלים שהוא מנהיג אמיתי.
והם יעשו הכל כדי למצוא חן.
אילפתי אותה בלי שימוש בפחד. פחד לא נותן תוצאות מהירות אלא קפיאה במקום ורתיעה. הרי היא חיה רק כדי שאוהב אותה. ולכן כל פעם שהיא עשתה משהו שלא אהבתי הייתי מתעלמת ממנה בהפגנתיות. כשהיא הייתה ממש מגזימה הייתי תופסת אותה בעורף ומרימה באוויר, מטלטלת ואז הופכת אותה על הגב ,עומדת מעליה עם היד נעוצה בגרון שלה ונוהמת. ואז הייתי משאירה אותה לחכות לי, לבד. הלב של המסכנה נשבר וככה היא הצליחה להיגמל משאיבת זבל, רדיפת חתולים ,תחנונים ובקשות מחוצפות לאוכל .כי אני חשובה לה הרבה יותר.
בתמורה לכניעה שלה אני הגיונית ועיקבית בדרישות וביחס שלי. אני לא מרמה אותה כמו כל מיני טיפוסים שצועקים לכלב שלהם - "בוא קח" ולא נותנים כלום,ודואגת למשמעת ,לאוכל טוב ולפעילות גופנית סדירה. למעשה החלק שלי בהתחייבות הזו הוא הרבה יותר מסובך, כל מה שהיא צריכה לעשות זה לציית וזה גם מה שהיא ממילא רוצה לעשות. והיא אכן מצייתת בדרך כלל. יש רק דבר אחד שאף פעם לא הצלחתי למנוע.
הכלבה פשוט אוהבת ללכת מכות.
בשכונת הפשע הדרומית בה חיינו בתחילת חיינו המשותפים אוכלוסיית הכלבים הייתה מורכבת מפינצ'רים, אמסטפים ורוטווילרים שהסתובבו חופשי ולרוב ללא ליווי אנושי. רובם, כמו הבעלים שלהם, לא היו יציבים במיוחד. כמעט כל שבוע היינו מעורבים בתקרית לא נעימה.
הקורבן השני הייתה כלבה אדמדמה שהייתה שייכת לילדה מהבניין הסמוך. אותה כלבה בחרה לבלות את זמנה החופשי בתצפית מול הדירה שלנו כדי שתוכל להתנפל על ליידי כל פעם שהיינו יוצאים לטיול או חוזרים ממנו. ליידי נהמה לשווא. היא נשארה קשורה. עד שבוקר אחד החשמל התקצר ופרצו להבות מפוארות מאחד השקעים ואז השתרר חושך. כשהטכנאי הגיע ליידי השתמטה דרך הדלת . לא הבנו מה קרה עד שהיה מאוחר מדי. ראינו אותה גוררת ערימה אדומה לארגז החול ואז מתיישבת עליה ומתחילה ללעוס אותה בנחישות . הבנזוג רץ למטה להפריד כשהוא מוסר את מה שנשאר מהשנייה לילדה שלה. אחרי חודש האדמדמה הופיעה בחזרה בחצר רק שהפעם היא שמרה מרחק. בלי מארבים בחדר המדרגות ובלי נביחות. למעשה היא הייתה נעלמת באופן אלגנטי כל פעם שליידי הייתה מופיעה. “מסתבר שהאלימות משתלמת" איבחן הבנזוג, כשהוא מלטף את ליידי על ראשה.
אחר כך הייתה ניידה,הרוטווילרית הגדולה, שהתעמרה בכל הכלבים בפארק והשליטה פחד וטרור. אחרי הקרב הראשון ,שהרוטווילרית התחילה וממנו ברחה בצרחות מופתעות ,ליידי הבינה כנראה שחבל על הזמן כי במילא יהיו מכות והחליטה לתקוף ראשונה בכל פעם שנתקלנו בכלבה הזו. “טוב" אמר הבנזוג “ ניידה באמת מנוולת ממדרגה ראשונה והגיע הזמן שמישהו יצא נגדה וילמד אותה לקח.”
וככה זה נמשך בעצם עד היום הזה. תשע שנים ועדיין יש מכות. לפעמים זה קורה כל יום ,לפעמים פעם בשבוע, לרוב הממוצע הוא פעם בחודש, אבל זה יכול לקרות בכל רגע. אלו לא מכות מיקריות לכל כלב שעובר וליידי לא עושה את זה רק בשביל הכיף. למעשה, בדיוק כמו בצבא, המוכים מתחלקים לשלוש קבוצות:
קבוצה א' מורכבת מזכרים חרמנים שמנסים להטריד ולהציק בהצעות מגונות חוזרות ונשנות ובכפייה של עצמם על נקבה שנראית להם חביבה ומנומסת. אחרי שאזהרות והתראות לא עוזרות, הם מקבלים מכות. מה שמיד יוצר אצלם כבוד והערצה עד אין קץ. והם מעריצים את האדמה שליידי דורכת עליה. פאתטיים שכמותם.
קבוצה ב' מכילה את הכלבים החרדתיים שפשוט בטוחים שהולכים להרוג אותם ולכן הם מתנפלים ראשונים. הדרך היחידה להרגיע אותם זה לתת להם מכות שיבהירו להם שלמרות שהיא חזקה יותר היא לא הולכת להרוג אותם, רק לחנך אותם ,שידעו את מקומם. אחרי המכות, הם פשוט נרגעים. כי פתאום הכל ברור ובטוח. ואז הם נעשים חברים טובים שלה.
ויש את קבוצה ג' שלצערי, אני רואה אותה בכל מקום, אפילו בשכונה הבורגנית בה אנו גרים עכשיו – הערסים.
יש כלבים שהם בריונים. עמוק בפנים הם עלובי נפש ופחדנים. הם נטפלים לחלשים ולקטנים כדי להוכיח לעצמם שהם חזקים אבל הם מעולם לא ניסו להתמודד עם מישהו בגודל שלהם. ואז הם פוגשים את ליידי .
היא תוקפת רק את אלו שהתחילו קודם. ואחרי שהם מקבלים בחזרה מכות שלא ציפו להם הם כל כך אומללים, במיוחד אם נכחו באירוע כלבים נוספים שחזו בהשפלתם. התוצאה – כשהם רואים אותה הם הולכים בשפיפה לצד השני. יש מי שמבקש סיבוב שני שמסתיים בדיוק כמו הסיבוב הראשון, כשהוא חבוט ומושפל. ולא זה לא קשור לגודל. הם יכולים להיות כפולים ממנה בגודל ועדיין היא תכסח להם את התחת.
והיא אף פעם לא מגזימה. אחרי שנים של צפייה אני כבר יודעת שהמכות מחושבות היטב ונעשות מתוך כוונה להשיג מטרה, תוך הבנה שכל שאר האפשרויות להשגתה כשלו והגיע זמן הכוח, הפחד והכאב. לרוב אלו מכות חינוכיות רק כדי להרתיע וללמד לקח. מעטים המקרים בהם זה קרב רציני. אבל היו גם כאלה.
אם אף פעם לא ראיתם קרב כלבים, מדובר במחזה מפחיד למדי. שני כלבים שמזנקים אחד על השני, המון רעש ונהמות .במבחן התוצאה זה הרבה פוזה ומעט מאוד תוצאות. רוק על הפרווה ובמקרה המוצלח, טוב, תלוי למה קוראים מוצלח, כמה סימני שיניים. היא בכלל לברדורית. מדובר בכלב עם לסת רכה מאוד. פגיעות קשות אין כאן. והיא לא ממש גדולה, פחות משלושים קילו. אני נעשיתי מומחית בהפרדה בקרב. אחרי הפעם הראשונה שנכנסתי באמצע וקיבלתי נשיכות שלא ברור בכלל ממי הן, אני מתקרבת מהצד, תופסת את הרגליים האחוריות, אם יש לי מזל, או הזנב אם אין לי, או את הרצועה, אם אפשר בכלל, ומנסה להפוך את הכלבה כדי לערער את שיווי המשקל שלה. ואז אני גוררת אותה לצד. ואם זה לא מספיק כי הכלב השני מתעקש, אני מנסה לבעוט בו תוך כדי החזקת הכלבה. כי כלב, כמה שלא ירצה ללכת מכות עם כלב אחר, עם בנאדם הוא לא יתעסק. לא בלי סיבה טובה .
מה שהדהים אותי הוא שליידי תמיד מנצחת. מעולם לא הפסידה בקרב. אז לא הבנתי איך זה יתכן, הרי תמיד יש מישהו שיהיה חזק יותר וחכם יותר ממך, החיים לא בנויים רק מניצחונות, תמיד יש הפסדים. אבל היום אני מבינה הרבה יותר את מהות הכוח.
במשך שנים ניסיתי למנוע את הקרבות. הענשתי אותה בכל דרך סבירה , בכל דרך שחשבתי שתהיה אפקטיבית. היו מיקרים שהיא נפצעה, פעם אחת היא אפילו נפצעה קשה. לא היה לה איכפת. היא השתמשה בצווארון שלבשה כדי לדפוק גם איתו מכות לכלבים.
בינתיים לבנזוג נמאס,“ היא בחיים לא תפסיק עם המכות כי את מעודדת אותה.” קבע.
“ איך לדעתך אני מעודדת אותה? אתה בעצמך רואה שאני מענישה אותה .” התמרמרתי.
“ כן, את מענישה, אבל את מחייכת. היא רואה שאת מרוצה ממנה. והיא לא מבינה על מה היא נענשת ובגלל זה העונש לא אפקטיבי. את לא יכולה לזייף את זה איתה. היא כלבה, לא בנאדם, היא לא יכולה להתמודד עם מוסר כפול. ואת סותרת את עצמך כל הזמן.
וחוץ מזה,” הוא רטן ,” נמאס לי ללכת ברחוב ולראות אמסטפים שבורחים לצד השני של הרחוב, או שהם באים להתרפס, לשכב על הגב ולפתוח רגליים כשהם רואים אותה. אני מרגיש כמו דג קטן שמלווה לסיבוב פרוטקשן את הבוסית שלו במאפיה הרוסית”.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר” הכחשתי,”ובכלל זה מעליב אותי שזה מה שאתה חושב עליי, אני לא מרוצה מזה ואני לא אוהבת את זה. ".
טוב,אני מודה ,הוא צדק. למרות שאז לא הייתי מוכנה להודות בזה. אהבתי את איך שטיפלה במנוולים האלה. הצטערתי שאני לא יכולה לעשות את זה לבני אדם שעיצבנו אותי. ונהניתי להסתובב איתה. אהבתי את הכבוד והיראה שקיבלנו מאוכלוסיית הכלבים. הרבה פחות אהבתי את היחס אלינו מצד האוכלוסייה האנושית. מסתבר שאני דומה ללברדור. כולם אמרו את זה. הם חשבו שזה קוריוז נחמד.”זה נכון" הם התלהבו "שהכלב דומה לבעלים. זה כזה חמוד ! אתם כל כך דומות !". הייתי עושה פרצוף ואומרת תודה. התנחמתי בעובדה שלפחות זה דימיון ללברדור, חיה לא מכוערת במיוחד, שלא כמו השכנה שלנו שדומה לבולדוג שלה, כולל הלסת הכבדה כולל התחת המרובע. בינתיים גם הבנזוג התחיל לקרוא לי "חיה צהובה וחמודה שלי". תמיד ידעתי שהוא סוטה.
אני לא יודעת אם באמת הייתי דומה לה בהתחלה. אולי הדימיון התפתח בהדרגה. מה שבטוח הוא שהייתה לה השפעה עצומה עליי. היא לימדה אותי הרבה יותר ממה שהצלחתי ללמוד מבני האדם שמסביבי. אולי כי היא פשוטה יותר, פחות מורכבת, ואולי כי היא לא מדברת ולכן היא לא יכולה לבלבל אותי בשקרים הרגילים שאנשים מפיצים סביבם כמו רעל. היא לימדה אותי לחיות בהווה ולא לחשוב על העבר. היא לימדה אותי על אהבה ועל המשמעות של מסירות אמיתית. היא לימדה אותי איך להסתדר עם אנשים ואיך להשפיע עליהם. בזכותה כבר לא הייתי שקופה, היא ערכה היכרות ביני ובין העולם. אי אפשר להתעלם ממני כשאני הולכת ברחוב עם היצור המתוק והפרוותי הזה. היא האימא שמעולם לא הייתה לי. סוף סוף יש יצור אחד בעולם הזה שחושב שאני מושלמת, שאוהב אותי בלהט, שמעריץ אותי. כל הדברים שכל כך חסרו לי כילדה.
והיא לימדה אותי על כוח. כוח אמיתי והדרכים להשיג אותו. כמעט בלי לשים לב למדתי ממנה כל כך הרבה על אמנות המלחמה. שנים בקרב מגע ומהכלבה למדתי על מאבק וניצחון יותר ממה שלמדתי מכל המורים שהיו לי, מכל היריבים שאי פעם נלחמתי בהם.
ליידי תמיד מנצחת כי היא לא רואה בכלל אפשרות אחרת. הפסד הוא לא אופציה. וליידי תמיד מנצחת כי היא רוצה לנצח יותר מכל אחד אחר, כי היא חייבת לנצח, כי יש לה ביטחון מוחלט בניצחון שלה. וזה לא משנה שלא נולדת גדולה מאוד או חזקה במיוחד עם לסת ענקית והמון שיניים ושרירים בכל מקום, הדבר הכי חשוב בקרב הוא המוכנות הנפשית. זה מה שמבדיל את הכלבה הלוחמת מבעלי החיים הרגילים. המנטליות. את יכולה אולי להיראות כמו לברדורית מבחוץ אבל זה לא משנה את העובדה שבפנים את מלכה .
מה שתמיד מדהים אותי בנוגע לאנשים הוא הפער העצום בין מה שהם אומרים על עצמם למה שהם באמת. אני חושדת בכל לוחמי ואבירי זכויות האדם , תמיד נראה לי שבביתם הם מכים את בני זוגם, מתאכזרים לילדיהם ובזים לכל מוכה גורל באשר הוא, ומה אתם יודעים ? מהיכרות אישית זה בדרך כלל נכון. ופוליטיקאים, לצערי הכרתי כמה כאלו, אלו לרוב אנשים מתוסכלים מינית ולכן הם דוחפים את אפם לענייניהם של אחרים. ברור שיש אחרים, טובים, יוצאי דופן. אבל הקלישאות קיימות שם מסיבה טובה, הן לרוב נכונות.
אני לא זוכרת מתי הבנתי שאני שונה. זרה, שמסתכלת מבחוץ על החברה האנושית. לא דיברתי את השפה. ידעתי את המילים אבל לא הבנתי את המשמעות. דברים, ברורים ופשוטים לאחרים היו סתומים לגמרי עבורי. אהבה, רגשות, ידידות, קשרים אנושיים. לא הרגשתי את מה שהייתי אמורה להרגיש, בעצם לא הרגשתי כלום חוץ מזעם וכאב. היה ברור לי שאני מסוגלת למעשים שאף אדם שפוי לא מסוגל להם, שאני מסוגלת להתנהגות אנוכית לגמרי מניפולטיבית מאוד ושאני חסרת כל עכבות שיש לאדם הממוצע ושאלימות לא מרתיעה אותי כפי שהיא מרתיעה אחרים.
זה הפחיד אותי שידעו כמה אני שונה. תמיד מתנפלים על החריגים ומכסחים להם את הצורה. ניסיתי להיות כמו כולם. וזה היה ממש קשה , מזויף, מריח ממאמץ. אנשים נרתעו ממני. אני מצידי, לא הייתי צריכה את חברתם. ידעתי שאנשים מסוגלים לעשות המון דברים שאני אפילו לא מבינה. שרובם רוצים אהבה (מה שזה לא יהיה, הם מדברים על זה בלי סוף), שבסופו של דבר הם ימצאו בן זוג ויתחתנו ויולידו ילדים וידעתי שלי זה לא יקרה. מה גם שאני לא מתעניינת בזה בכלל.
אבל היה דבר אחד שאותו רציתי ולא מצאתי שום סיבה טובה למנוע אותו מעצמי. סקס. אני רציתי סקס. הדבר היחיד שהיה בעל משמעות כלשהי עבורי. מגיל ארבע עשרה עד עשרים וארבע .
כל מה שיכולתי לדעת באמת על נשים וגברים היה מה שהם טרחו להצהיר על עצמם. אם הייתי בנאדם רגיל הייתי מבינה שאלו שקרים מגוחכים. ואני תוהה עד היום האם הגברים יודעים שאלו שקרים או שהם מאמינים בכנות לשקרים של עצמם.
כשאת לא רגילה את כנראה מגיעה למצבים לא רגילים. במובן מסוים אני יודעת יותר על החברה האנושית מאשר אם הייתי חלק ממנה.
שמעתי וקראתי במבחר גדול של מקורות שגברים ממש רוצים סקס. שהם יסכימו לשכב עם כל בחורה שתציע להם סקס. ושלאשה יפה אין שום קושי להשיג מין כי אף גבר לא יסרב לה.
זה כנראה השקר הכי גדול בהיסטוריה.
במשך עשר השנים האלו הצעתי באופן מפורש הצעות מיניות לגברים רבים. אני יפה ומושכת ומעולם לא הייתי וולגרית .הייתי באה ואומרת – אני רוצה לשכב איתך. נכון שאני לא נוהגת לחייך הרבה או בכלל,או לשחק בשיער שלי ואני לא נראית מינית במיוחד, כלומר הלבוש שלי לא כולל מיני ומחשופים. אבל אם מה שנכתב היה נכון אז רובם היה אומר – בשמחה.
במציאות, לזכות בלוטו היה קל יותר. רוב הגברים שפניתי אליהם התעלמו מקיומי לגמרי או התעלמו ממה שביקשתי כאילו לא ביקשתי אותו. לא נהגתי לחשוב על כך אז, כי זה ממש לא עניין אותי מה הסיבות להתנהגות המשונה הזו. וגם לא נעלבתי. הרי לא ראיתי אותם כאנשים משמעותיים. ובכלל לאנוכיות , למחשבה שרק את קיימת והאחרים הם חפצים שצריכים לשמש אותך, יש הרבה יתרונות. בכלל לא לקחתי את זה כעלבון. אז הם אמרו לא, אז המשכתי לנסות, והמשכתי לא להצליח.
היו מעט מיקרים יוצאי דופן בהם הגבר ממש שמע אותי ואפילו הסכים. אלו היו אנשים מיוחדים מאוד שעד היום אני זוכרת לטובה. (אם כי נראה לי שכפי שהתנהגתי הם אולי מצטערים שהכירו אותי). וכמובן שמשכתי גברים מסוג מאוד מסוים. גברים כמו שאני אוהבת.
כשאני חושבת על זה אני מבינה למה התעלמו מהקיום שלי. כשקורה לך משהו מוזר שבכלל לא מסתדר עם כל מה שאתה יודע , הדבר הראשון שאנשים עושים הוא להתעלם ממנו. במדריך הטרמפיסט לגלקסיה כינו את זה "שדה הבעיה של מישהו אחר" נטען שם שאפשר להסתיר הר גדול באמצע כוכב לכת מאוכלס אם טורחים לצבוע את כולו בורוד ולשים עליו סוללה שמפעילה שדה התעלמות חלש. אני הייתי ההר הורוד שתקוע באמצע. מסתבר שיש פרוטוקול ברור לחיזור. ובו נכתב כנראה מי עושה מה ואיך ואני רמסתי אותו ברגל גסה. ומכיוון שזה היה כזה מוזר זה היה כאילו לא התקיימתי בכלל. לנשים יש כזה תפקיד ברור ומוגדר ומשעמם ופאסיבי וממש לא מתאים לי. גם היום שאני חכמה ונחמדה הרבה יותר זה לא מתאים לי.שמתי זין על הכללים ובתמורה נהפכתי לשקופה.
לנשים כעורות ממני בטח היו פי מאה יותר מחזרים לבחור מהם. אבל מה לעשות שאני כמו הפוליטיקאי המפגר מהנאום – אני אנווט, אני אבחר, אני אזום, אני אנהל, ככה אני רוצה.
ואולי יש עוד סיבה. משהו שלא ידעתי אז אבל אני יודעת היום. יחסי מין לרוב לא מתקיימים בריק. אדם מביא לסקס את הנפש שלו, הערכים שלו, העבר שלו, הרגשות שלו. אני לא יכלתי להביא את הדברים האלו כי הייתי מנוכרת. וההבדל בין יחסי אהבה למין מנוכר הוא בערך כמו ההבדל בין השמש בצהריים למנורת פלורסנט קטנה. אולי הם ידעו ואולי הם הבינו. אני חושבת שהם הבינו. בסופו של דבר גברים יכולים ללכת אחרי השקרים של עצמם אם הם עדיין נמצאים בשטח הבטוח של הפרוטוקול המתוקן ליחסי ההתנהגות המחליאה בין המינים. או שהם יכולים לשאוף לרגשות ולאהבה שלהם אין שום פרוטוקול ואף פעם לא יהיה.
ואצלי לא התקיים אף אחד מהמיקרים . הם צדקו. כי באמת הייתי שקופה. חברתית כמובן, אבל גם בעצמי לעצמי, לא הייתה לי אישיות אמיתית שמישהו יכל להכיר.
לא שאני מתלוננת, היום גם אני הייתי דוחה מישהי כמוני. וחוץ מזה היו יתרונות ברורים למי שאני, יתרונות מובהקים. ואני עדיין מעדיפה להיות אני. הפער בין הדרישות החברתיות, בין מה שהיו מצפים ממני, למציאות, זה היה משגע אותי.
וזו גם עבודה קשה מדי שבכלל לא משתלמת.
אבל זה כבר נושא לפוסט אחר לגמרי. על איך מחנכים אותנו להיות משהו מסוים ואז אחרי שהפכנו בדיוק למה שרוצים שנהיה. אנחנו מגלות שזה חרא מושלם. ושונאים אותנו לגמרי על מה שאמרו לנו שהולכים לאהוב אותנו עבורו.
המסקנה הכי משמעותית מכל בלבול השכל הזה היא שידע זה הדבר הכי חשוב, הכוח הכי חזק שיש. העולם שוטף אותנו בשקרים וכובל אותנו לאידיאות מזויפות וחלומות של אחרים. אם נדע מי אנחנו, ומה אנחנו באמת רוצים נוכל לחיות את החיים שלנו ולא של מישהו אחר. מה שגיליתי על ההתנהגות הגברית הוא שרוב הגברים פשוט רוצים להיות נאהבים ולאהוב בחזרה. אולי זה פתאטי, אולי זו קלישאה. אבל יש סיבה שהקלישאה הזו קיימת, היא בדרך כלל נכונה.