הגבירה מעיר האורות הכבויים

אבא של הבנזוג מת. בעצם, הוא התאבד. זו לא הייתה תאונה כמו שהחלטתי בעקשנות. אני צריכה להיות כנה - הוא החליט למות והוא עשה את זה. במותו הוא הוריש לנו הר עצום של בעיות עצבניות שהבירוקרטיות שבהן הן הצרה הכי קטנה. עוד תיקון קטן, הוא הוריש אותן לי. הבן שלו החליט להתעלם מהן באלגנטיות ובהחלטיות עד שגם אימו תמות, בגלל ששניהם עלו לו על העצבים במשך יותר מדי שנים.

אז עכשיו גם אני עצבנית. מה שאומר כנראה שאני הופכת לחלק מהמשפחה. אני יושבת עכשיו וזועפת מול המסך ושומעת סמיתס. זה מה שנשאר לי לעשות אחרי שוויתרתי על ההרגלים הרעים שלי. הייתי מתה לסיגריה עכשיו, או לשוקולד, או לסכין שאפשר לחתוך איתה דברים. הייתי רוצה להשתולל ולעשות נזק. ובמקום זה אני יושבת ומקשיבה להומו שמיבב שהוא רוצה למות. יופי לי ! גם אני רוצה לתלות את הדיי.ג'יי, אבל אסור לי.

החיים קשים. והוא את הבעיות שלו בהחלט פתר. כלומר הוא נפטר מהצורך לפתור אותן, ועכשיו הן הבעיה שלי. אבל אומרים לי שאסור לי לשפוט אנשים אחרים כי אף פעם לא הייתי במקומם.

יש לי כמה מילים לומר על הקביעה המפגרת הזו –

זין ! אף אחד לא מאמין בזה באמת! ואף אחד לא יכול לא לעשות את זה! ואם כן יש מישהו שבאמת לא שופט, אז הוא לא אנושי, לא בנאדם. כל השאר ששייכים למין האנושי שופטים כל הזמן את הכל ואת כולם. זה הטבע האנושי החל מרגע האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע . הטבע האנושי הוא לשפוט, לעשות הבחנות ולהגיע למסקנות. מי שלא עושה את זה, מי שלא מסוגל לשפוט, הוא אידיוט ואני מרחמת עליו.

מי שאומר לי שהוא לא שופט אותי, זה תמיד האנשים הכי מגעילים שיש. ששופטים אותי בחומרה ואני תמיד יוצאת אצלם מפלצת. מה שחשוב זה לא העובדה שאנחנו שופטים, כי בזה אין לנו ברירה, כאלו אנחנו. אלא איך אנחנו שופטים, המסקנות שנגיע אליהן.

אני יודעת שהמת רצה מה שכולנו רוצים - שישפטו אותו לכף זכות, שיראו את הטוב בכל מעשיו, שיחמלו עליו, שיבינו את אנושיותו את מכאוביו, את פגימותו הבסיסית, את העובדה שהוא אנושי ולכן חלש, מועד לכישלון. וזמני, כל כך זמני. ומגיעה לכולנו כאפה אדירה על הרצון הזה. זה חרא של רצון. מסוכן בכלל לחשוב ככה.

כשהתכנסנו בשבעה ניסינו לדבר עליו, אבל לאף אחד לא היה מה להגיד. הוא היה מפורסם ומוצלח מבחינה מקצועית, אבל זה לא עשה אותו לאדם שמכירים. והבן שלו בכלל לא רצה לראות אותו. במקום להתמודד עם החיים, שבוא נודה, הם לא מתנה, הוא העדיף לשתות את עצמו למוות . הוא לא חשב שאפשר לתקן, רק לברוח לאלכוהול. כי בני האדם הם חלשים ואומללים וראויים רק לחמלה. ” וברור שהוא חשב ככה" אמרתי לבנזוג.” אדם דגול אחר חשב בדיוק ככה והוא החליט לחשוב בדיוק כמוהו. ועכשיו הוא מת.
לא הכרתי אותו כל כך כי אתה נורא התביישת בו כי הוא היה שיכור בכל רגע שלא היה במעבדה . אבל אני יודעת למה הוא מת. זה גם בגלל העדפות הספרותיות הפגומות שלו.
אתה זוכר ? פעם שלא הצלחת למנוע מאיתנו להיפגש, הוא אמר לי שצ'כוב הוא הסופר הגדול ביותר בעולם. זו הסיבה שהוא מת עכשיו. בגלל אנטון צ'כוב.” הבנזוג גלגל עיניים. וידעתי שהוא חושב שזו עוד אחת מהתיאוריות המטורפות שלי.

צ'כוב הוא באמת אחד הסופרים הגדולים בעולם. אבל לא כדאי לקרוא את הספרים שלו. אני יודעת שהוא קל לקריאה בגלל כל הסיפורים הקצרים שלו. וכל האנושיות והחמלה שנשפכות ממנו. וכל הרגש הדביק הזה. ואומרים שרק בגלל הסיפורים שלו הצאר שיחרר את הצמיתים מהעבדות. אבל מישהו שם לב שהדמויות שם אף פעם לא מצליחות והן תמיד חיות בגיהינום ריגשי חסר משמעות ? שלאף אחד שם אין סיכוי ? ושזה ממש נוח .זה חוסך לכולם את הצורך להתאמץ. אבא שלו היה צ'כוב קלאסי.ממש כאילו יצא מאחד הסיפורים האלו עם הסוף הרע שגדושים באנושיות וחמלה. הסיפורים שמעצבנים אותי עוד יותר ממה שאני עצבנית עכשיו.

ואני לא אוהבת את צ'כוב. ואני יכולה לומר את זה כי אני באמת קראתי את כל מה שכתב ותורגם. כולל המחזות. והוא באמת סופר ענק וכל מה שכתב הוא מדהים. אבל ככל שאני מתבגרת יש לי פחות ופחות סבלנות לאיש הגדול והרחום הזה. ומה שבא לי לעשות לו ולכל הדמויות שלו זה לתת להם כאפה. מגיע להם. להם ולמוסקבה שלהם שהם אף פעם לא יגיעו אליה.

ואל תסתכלו עליי ככה. למה שאתם קוראים, למה שאתם אוהבים ומזדהים איתו יש השפעה מהותית על התפישה שלכם ובסופו של דבר גם על החיים עצמם. המחשבה מעצבת את המציאות. הנפש רגישה להשפעות מבחוץ. וכמו שאני לא אשתה רעל או אבלוס זכוכית להנאתי. אני לא הולכת לפתוח ספר של צ'כוב ולהרוס לעצמי את החיים.

צ'כוב טעה. כמו שאבא שלו טעה, כמו שהבנזוג טועה. והוא היה צריך לקרוא משהו אחר. יש מספיק מבחר בשפה שלהם. באמת שיש.

"אז מה -את- היית מציעה לו לקרוא ?” שאל הבנזוג המשועשע "את טולסטוי ?”

"חס וחלילה" אמרתי "אם הוא היה קורא טולסטוי היו לנו עכשיו רצח והתאבדות במקום סתם התאבדות. טולסטוי שנא נשים. או שאולי לא נכון לקרוא לזה שינאה ?” הרהרתי בקול רם. “ הוא פשוט לא חשב שהן בנות אדם, אלא שפחות מטיבען. עם איך שאימא שלך מתנהגת היא הייתה גומרת עם סכין בבטן. טורגנייב היה עדיף, מהבחינה הזוגית, הוא היה נורא רומנטי.”

אמרתי לו שבגלל שאנחנו נשארנו כאן אז לפחות כדאי שנלמד משהו מהחוויה הזו ונצא אנשים טובים יותר. שזו יכולה להיות הזדמנות בשביל כולנו לחיות חיים טובים יותר.
"טוב, ה"כולנו" לא כולל כמובן את אבא שלך שכבר לא צריך שום דבר, כי מי שקורא צ'כוב לא מאמין שהוא יכול להיות אדם טוב יותר”. הבנזוג גלגל שוב את עיניו.

בתור דבר ראשון העפתי את הגראס מהבית. אם הבנזוג רוצה להרוג את עצמו כמו אביו או סתם להתמכר לזבל, זה לא יהיה תוך כדי שאני משמשת כבת הזוג שלו.
אחר כך ניסיתי לשכנע אותו לקרוא קצת דוסטויבסקי. לקרוא את התרגומים העיבריים שיש לנו כאן בבית ליצירות האלו.
סיפרתי לו על רסקולניקוב הרוצח וסוניה הזונה, יושבים בחדר מצחין ועלוב וקוראים ביחד את הפרק מהברית החדשה על תחייתו של אלעזר ויציאתו מהקבר שלושה ימים אחרי שהוא מת, ושהחטא והיאוש הם מוות בעודך בחיים, אבל אפשר שיקרה לך נס ותקומי לתחייה, אם את מאמינה את לא תמותי לעולם. שהאהבה יכולה להציל אותך.
הוא לא התרשם. הוא סבל מתסמיני גמילה מגראס והסתובב בבית עם פרצוף חמוץ. רבנו אחד עם השניה כמו זוג של סמורים.

אבל אני רוצה להאמין שהאהבה יכולה להציל אותי. שבני אדם יכולים לגאול את עצמם, שגם אני יכולה. לא שזה קל. שום דבר אף פעם לא קל .ועדיין, אני מעדיפה את זה פי אלף מאשר לשקוע בחידלון צ'כובי.

כמה חבל שדוסטויבסקי לא רק לא פופולרי, אלא שבכוונה הרסו אותו לכולם, הכריחו אנשים ללמוד אותו בבית ספר. הבנזוג קרא בתיכון את התקציר של "החטא ועונשו" והוא די בטוח שמדובר בסיפור בלשי מדרגה בינונית. ולמרות שזה אמור להיות לו קל, הוא תמיד מתבלבל בשמות הרוסיים, הוא טוען שהם דומים מדי אחד לשני ולכל אחד שם יש לפחות חמישה כינויים. אני לא למדתי בתיכון. איזה מזל.

הבנזוג קבע בינתיים שאני סובלת מ"הפשטת יתר חמורה, אובר דוגמטיות וזיבולי שכל". ואחר כך הוא בא ואמר לי שגאולה זה ממש יופי. רק חבל שצריך לסבול בשבילה, שזה ממש משעמם ונראה לו עבודה קשה מדי, אבל בכל זאת הוא ממש מקווה שמה שאני מדברת עליו לא כולל את השבע שנים בגולאג בסיביר.
זה הצחיק אותי. אבל נראה הוא צודק. שבע השנים בגולאג הן בילט אין בתג המחיר.

אז אני ממשיכה לנסות ולטפל בחבילה המעיקה שעכשיו היא החבילה שלי, החובה שלי. ואני ממשיכה לא לעשן, לא לשתות, לא לקחת סמים, לא לעבור על החוק בלי סיבה טובה, לא להסתבך סתם , לא לריב בלי סיבה, להגיד יפה שלום לשכנים ולא לשכב עם גברים אחרים, למרות שהייתי מאוד רוצה. כמה שהייתי רוצה.

נ.ב.
סתם עובדה היסטורית שלא נוטים לפרסם .
פיודור דוסטויבסקי היה יכול להיות חבר של כבוד באתר הזה.