הגבירה מעיר האורות הכבויים

בכניסה למיון האחות העייפה הושיטה לי בשתיקה מין חתיכה משונה של בד/נייר. “בשביל מה זה ?”, שאלתי. אפילו שלא ראיתי אותו, ידעתי לפי טון הדיבור שהוא מגלגל עיניים בבוז, "זו מסיכה כדי שלא תדביקי את כל הבית חולים בשפעת החזירים שלך", אמר הבנזוג. “אין לי שפעת חזירים", קבעתי. “מוזר מאוד", הוא אמר באירוניה, "הסימפטומים זהים". “ אני כבר מרגישה יותר טוב". אמרתי וצנחתי לכיוון הריצפה . הוא תפס אותי לפני שהגעתי לשם ואז נלקחתי למיטה נוחה למדי מאחורי וילון.

בעצם, כל הסיפור הזה התחיל הרבה הרבה יותר ממקודם. חמש שנים ממקודם. והכל התחיל עם "המנוולת". קלטתי אותה מיד, מהטיול הראשון של ליידי ושלי בסביבה החדשה שעברנו אליה.

כל סביבה עירונית שבעה, ובמיוחד כל סביבה עירונית שבעה שמכילה סבתות רוסיות ,תכיל גם חתולי רחוב אדישים ומטופחים בכמויות. אבל "המנוולת" הייתה משהו אחר לגמרי. היא הייתה יפהפיה משגעת שבלטה, והייתה בולטת בעצם, בכל קהל חתולי שהוא, בכל מקום בעולם. כמה נכספתי להשקיע את ידיי בפרוות הקטיפה הכחולה שלה. קראתי לה וקראתי לה, אבל לשווא. “המנוולת” לא התרשמה.

“המנוולת” הייתה אדישה לחלוטין לבני אדם. היא לא פחדה ממני. וזה לא היה אישי. גם מהמעריצות הרוסיות החרופות שלה ,שהביאו לה אוכל בקביעות נרצעת כל יום, היא הייתה מתעלמת בלא פחות חוצפה. היא הייתה אוכלת והן היו בולעות אותה במבטים, מתמוגגות בינן לבין עצמן, ומכנות אותה “חתולה רוסית”.
ואז הן היו, ועדיין, עוברות לנושא האהוב עליהן -“הטורקים הצעירים”. או בתרגום לעברית, “הלבנטינים המניאקים, הנבלות, שמאכלסים משום מה את מדינת ישראל ועושים אותה למקום החרא שהיא כיום. כולל המופרעת המוזרה, שעומדת שם עם הכלבה הוולגרית שלה.” (כן,כן, הן דיברו עליי ועד היום אין להן מושג שגם אדם שאינו דובר ילדי של השפה הרוסית יכול באופן מפתיע לרכוש בה ידע). הרי מקום בו חתולה כמו “המנוולת” צריכה לגור ברחוב במקום לזכות ליחס של בת מלוכה, הוא בבירור מקום מעוות וסוטה לחלוטין.

הרופא הגמלוני הגיע, הוא מתנדנד מצד לצד כשהוא צועד קדימה ולא יודע מה לעשות עם הזרועות שלו. “את בהיריון ?” , הוא שואל, “לא, אני לא”, אני אומרת, “את צריכה לחתום שאת לא בהיריון”, הוא חוזר על עצמו , ואז – מסתלק. ואז באה האחות, “את לא בהיריון ?” היא שואלת בנגטיביות. ”אני לא בהיריון”, אני עונה לה בטינה. ואז גם היא חוזרת, “את צריכה לחתום לי כאן שאת לא בהיריון”. מנופפת בטופס מול האף המכוסה שלי. חתמתי. ברנטגן, הטכנאית שעוזרת לי להוריד את החזייה, שואלת בדיוק את אותה השאלה- פעמיים.

“המנוולת” תמיד בהיריון. או שיש לה גורים. היא לא מפסיקה לרגע. כל חצי שנה שגר חדש. והיא ממש אימא טובה. היא אומנם מכה את ילדיה בכל הזדמנות, אבל כולם מחזיקים מעמד ואף אחד לא מת , וזה יוצא דופן. ובכלל, לאימהות של חתולות צריך שיהיו סטנדרטים אחרים מאשר אצל בני אדם. אני וליידי ראינו אותה פעם מלמדת אותם לצוד, עניין סדיסטי למדי. והיא עשתה עבודה ממש טובה, כל גוריה רכשו כישורי ציד עילאיים.

בקיץ לפני שלוש שנים גיליתי ש"המנוולת" בחרה לשכן את ארבעת גוריה החדשים בתוך חור בסלעיית הפארק, מקום שומם לחלוטין שאנשים לא עוברים ולא יושבים בו .“אני לא יכולה להשאיר אותם שם בלי אוכל", קוננתי לבנזוג וירדתי החוצה עם פחית אוכל לחתולים שקניתי במיוחד. הגורים קיבלו את פניי בהתלהבות. הסתבר שהם לא ירשו את האופי הגועלי של אימם ושמחו מאוד, גם לאכול, וגם לתת לי לגעת ולמשש ולחפון את גופם החמוד והמתקתק. הסתבר גם ,שחוץ מהיוזמה שלי, היו עוד עשרות יוזמות דומות של כל מיני נשמות רגישות שירדו בדיוק לאותו המקום עם מאכלים שונים. ולא עבר הרבה זמן עד שהאם והגורים התנפחו והתרפדו בשכבת שומן חביבה.

"אתה לא חושב שהמסיכה הזו מדגישה את העיניים שלי?” שאלתי את בנהזוג, “זה בגלל שכל מה שאפשר לראות זה את העיניים שלך", הוא נאנח ביאוש. “בדיוק, היא מדגישה אותן", הסכמתי, “זה יוצר מסתוריות", הוספתי. “זה מזכיר ערבים" , הוסיף הוא. “יופי זה חשוב" הערתי אני בלי קשר. “אם לא הייתי יפה בעינייך, לא היית מתחתן איתי". הוא החליט לא לענות לקביעה הזו. כנראה נמאס לו.

היו שתי גורות נקבות ושני גורים זכרים. הנקבות היו מדהימות ביופיין, כמו האימא שלהן. הזכרים לא יכלו להתחרות בהן, אבל הם היו מרשימים יותר, כי היו גדולים מאוד וטיפחו פרווה מרשימה. בסוף הקיץ הם כבר נפרדו מאימם שהיכתה אותם ללא הפסקה, ובחרו לחיות כל אחד את חייו, במיקום אחר בפארק.
בניה הזכרים של "המנוולת" היו בהתנהגותם ובאופיים ההפך המוחלט שלה. הם היו חמודים, נילהבים לראותך, ואוהבי אנושות. או בקיצור, כמו שהבנזוג
קבע, " יש להם משאלת מוות ". אבל גם הוא, כמו כולם, היה עוצר ליד הגור המטופח והשמן למדי שקבע את מגוריו בשיח מול שער הכניסה לפארק והיווה שם את קבלת הפנים הרשמית מטעם עצמו.

הוא היה מתנפל ביללות שמחה רמות על כל העוברים וזוכה להאכלות, רבות אפילו יותר מהאימא שלו. (אני חושבת שהיה שנורר מוצלח כל כך כי באמת היה חתול נחמד כל כך. ונראה שכל זמנו מוקדש לאכילה. כל פעם שהייתי עוברת בכניסה, הייתי רואה אותו אוכל. יום אחד עברתי שם לא פחות מתשע פעמים. ובכולן הוא אכל.) והבנזוג היה מתכופף אליו, מלטף אותו ואומר לי, "החתול הזה כבר ז"ל", והחתול היה מתחכך מתחת לידיו ומשמיע נהמות עונג והסכמה.

לגור המסוים הזה הייתה סטייה, ובינינו למי אין. בנוסף לאנשים, הוא אהב כלבים ובלהט. בוקר אחד ראיתי אחד מחבריי לקהיליית הכלבים כושל מהפארק מטושטש והמום. כשבקצה הרצועה שלו נגרר הכלב הרגיל, בגודל של חמור, מחוייך ועליז, ולחלוטין לא מודע למצוקה של בעליו, כי זהו אחד הכלבים הטיפשיים ביותר בעולם כולו. "כרגע, “ הוא התנשף, “קרה משהו מופרע, החתול המשוגע הזה שחי ליד הכניסה, הוא הלך לתותי שלי כאילו הם עושים מילואים ביחד כבר שנים “, והוא חיקה את הליכת החתול שהכרתי,ואת יללות קבלת הפנים. “ואת לא תאמיני", הוא הוסיף בקול חלש, "החתול המפגר הזה ותותי התנשקו, ואז תותי ליקק לו את כל הפרצוץ, ואז הוא הריח לו את התחת ! זה חתול חולה !”.

אתם פשוט לא מבינים אותו. בעליו של תותי הוא שונא חתולים ידוע, שמתגאה בכך שכלבו הוא רודף החתולים הכי נמרץ באיזור. לראות את המחזה הזה ,עירער את כל מה שהוא חשב על הכלב שלו ועל הסדר בעולם. הוא התנער, "תותי באמת לא חכם במיוחד, זה הקסם שלו, אבל החתול הזה הוא משוגע ותיכף יבוא הכלב שיטפל בו", והוא הסתכל על ליידי. “תשכח מזה, “ אמרתי, “אם היא תתחיל איתו היא באמת תהרוג אותו, ואני לא מרשה”. חיוך של אושר הופיע על פניו כשהרהר באפשרות.

הרופא הגמלוני ניסה למצוא את הוריד שלי. העדפתי שאחות מנוסה תעשה את זה, אבל כנראה שהמחסור באחיות באמת חמור. “כמה זמן," שאלתי, “עד שיהיו לכם התוצאות? ”“אולי שעה", הוא ענה. בינתיים המשכתי לנמנם, ולגרד את המקום עם ההכנה לעירוי. במיון התחלתי פתאום להרגיש הרבה הרבה יותר טוב.

יום אחד הגור נעלם מהמקום הקבוע שלו. כל באי הפארק דנו בהיעלמותו והצטערו עליה. אבל חתולים נעלמים לפעמים, מוצאים מקום טוב יותר לחיות בו או נהרגים . אחרי שבועיים הוא חזר. לא נודע מה עבר עליו בשבועיים האלו או איפה היה. אבל הוא נראה נורא. פצוע ומדמם, חלש, רזה להחריד, מרוח בחומר שחור ושמנוני ומזה קצף מהפה. ראיתי שהוא לא מסוגל לאכול בכלל. ובכל זאת הוא התאמץ, מאמצים נוגעים ללב, לקום ולקדם את פנינו כשהיינו נכנסות לגן.
"אסור שהוא ימות!”, אמרתי נסערת לבנזוג, “הוא אמיץ וטוב ומקסים ולא מגיע לו לגסוס ולמות בצורה מחרידה כל כך, אנחנו חייבים להציל אותו !”, להפתעתי, הוא הסכים עם כל מה שאמרתי. הוספתי ליתר ביטחון, “הוא גם חתול יפה, אחרי שיתאושש נוכל בקלות למצוא לו בית.”, גם לזה הוא הסכים.

וכך הגיע לחיינו החתול ג' A.K.A - "קיסה”. במשך כמה שבועות הייתי בטוחה שהוא עומד למות, אבל התאווה הגדולה שלו לפינוק, תשומת לב, ובמיוחד לאוכל, שמרה עליו בחיים. וכשהבריא לא הייתי מסוגלת לחשוב על להיפרד ממנו. בניגוד לכלבים שהיו לי לעשרות, הייתה זו חיה שונה לגמרי. אבל היא אהבה אותי ונקשרה אליי בדיוק כמו כלב. קראתי לו בשמו של מלך מסיפור עתיק. מלך שקומתו הענקית ותאוות הזלילה המטורפת שלו פירסמו אותו בכל אירופה של ימי הביניים . והחתול ג' הגשים את כל הציפיות הכרוכות בשמו.

השעה עברה והרופא הגמלוני התחלף ברופאה צעירה ויפה. היא נראתה כמעט כקופצת כשצעדה בין המיטות, כל כך מלאת מרץ היא הייתה. “תוצאות הבדיקות שלך הגיעו", היא חייכה, “אין לך שפעת חזירים". “אמרתי לך", אמרתי לבנזוג בניצחון. “למעשה,” היא המשיכה, “נראה שאת בסדר גמור, חוץ ממשהו אחד”.

התברר שזו אלרגיה חריפה, שיכולה בהפתעה להתחיל יום אחד. הסימפטומים דומים לאלו של שפעת החזירים, קוצר נשימה, חולשה, כאבי ראש וסחרחורות , כאבי גרון (נוראיים !) נזלת ועיטושים, ואפילו חום. וכן, בלי טיפול, מסתבר שאפשר למות מזה.

מסתבר שאני מאוד אלרגית לחתול ג'.

“תשכח מזה", הודעתי לבנזוג המסכן שלא אמר כלום, “אין מצב שאנחנו נפטרים מקיסה !”. “אני אמרתי משהו ?”, הוא היתמם. “לא,” הודיתי, “אבל פשוט תשכח מזה, כל סידור בו קיסה יוצא מהבית שלנו יהווה גזר דין מוות עבורו. אתה יודע כמה קטטוני הוא נעשה כשרק רוצים לקחת אותו לוטרינר. הוא לא יחזיק מעמד בבית אחר, הוא בוודאי לא יחזיק מעמד בחוץ, והוא קשור אליי כל כך שזה ישבור את ליבו.

"אתה תראה, אנחנו נסתדר, קראתי באינטרנט. זה אפשרי לחיות עם חתול ועם אלרגיה, פשוט צריך לעשות כמה סידורים קטנים. זה כלום. שטויות. רק תצטרך לעזור לי קצת. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה לשטוף אותו. אז עכשיו אתה תתפוס אותו ותכניס אותו לאמבטיה.”

המשך יבוא