הגבירה מעיר האורות הכבויים

נשמעו יללות אימה מחדר האמבטיה. אם לא הייתי מכירה את המירמור האובר-דרמטי של קיסה, כבר הייתי חושדת שרוצחים אותו שם.
אבל הוא תמיד מגיב ככה כשקורה משהו שלא ה-ו-א תכנן. הוא עוד לא הבין שהוא לא שולט בעולם ובכל הברואים בו. ולא נראה שאי פעם יבין.
כל פעם הוא מופתע מחדש.

דלת האמבטיה נפתחה לרווחה ובעדה זחלה סחבה כחולה ומטפטפת ביותר. הסחבה הייתה ממורמרת עד מאוד וקוננה בקול גדול על העוול הנורא שנעשה לה. “מה עשית לג'?”, דרשתי תשובה מהבנזוג..
“בסך הכל מילאתי פקודות,” התמרמר גם הוא,” ואם יש לך טענות, תעשי את זה בפעם הבאה בעצמך.”
“ביקשתי שתרחץ אותו, לא שתעביר אותו מטמורפוזה לספוג, איך בכלל עשית את זה?”.
“אה,” הוא הסביר, “תפסתי אותו באמבטיה כמו ששמעת, אבל הוא לא בדיוק שיתף פעולה, לא הסכים להישאר במקום אחד, אז כיוונתי עליו את הטוש ולכל מקום שהוא רץ הזרם עקב אחריו,” הוא גיחך. העברתי מבט. גם חדר האמבטיה היה מטופטף ביותר.
“ לפחות יכולת לנגב אותו", אמרתי.
“ניסיתי,” הוא התמרמר שוב,” אבל הוא לא נתן לי, ואם זה כל כך חשוב לך אז לכי תנגבי אותו בעצמך.” והוא נתן לי מגבת.

הלכתי בעקבות הסחבה לסלון. במצבו הממורמר והמכווץ תפס קיסה חצי ספה בלבד.
“ג'”, התחלתי לומר. הוא נעץ בי מבט פגוע.“קיסה,” המשכתי בטון מתנצל ועשיתי תנועה קלה לעברו עם המגבת. קיסה החליט שנמאס לו ועבר מקום.
לתדהמתי הגמורה, הוא זחל מתחת לספה . חשבתי שאולי באמת הפך לספוג . קשה בכלל לשער שיש לו איזשהן עצמות, הרי גודלו הוא כשל כלב בינוני והמרווח בין הספה לרצפה קטן הוא.

תפסתי את ליידי מסתכלת עליי מהספה הנגדית בעיניים מלאות בוז ויאוש. בדיוק כמו בפעם הראשונה שהבאנו את קיסה והיא הבינה שהשתגענו סופית. ליידי שונאת חתולים. והעובדה שקיסה מעריץ אותה לא הוסיפה לה אף פעם בריאות.

בהתחלה הוא גר בחדר הנוסף והייתי מפגישה אותם בהשגחה צמודה בלבד. באותם זמנים הוא שקל פחות משני קילו, היה מלא מוגלה, ללא פרווה, ונהג לחרבן ולהקיא על עצמו באופן קבוע. זה לא הפריע לו להיות מאוד נמרץ בניסיונות להגיע אליה, לה, להגיע אליו (כדי לחסל אותו סופית) ולי, לחלק כאפות לשני הצדדים בעת הצורך. בתוך חודש הושלם התהליך, וליידי השלימה עם העובדה שהחתול המטורלל נמצא תחת חסותי ועומד להישאר. היא מתעלמת ממנו ככל יכולתה, ועדיין, היא נוהגת לקפוץ בחלחלה ובסלידה בכל פעם שהוא מנסה לנשק אותה, וזה קורה כל יום, לשחק איתה, להתכרבל איתה, וכל דבר דומה שהקינופיל החתולי מנסה כדי לחזק את הקשר עם בחירת ליבו המזועזעת..

ניסיתי טקטיקה אחרת, “קיסה, בוא", קראתי. אבל הוא החליט שלא בא לו. “קיסה שב. קיסה תן יד. קיסה ארצה.” התחננתי. בדרך כלל זה היה משכנע אותו.
אבל לא היום.

כשהחלים קצת, החלטתי, בעקבות כך שהייתי בורה לגמרי בהלכות חתולים, לתת לו את הטיפול הרגיל לבעל חיים ולהעביר אותו אילוף. מכיוון שלא ידעתי כי אילוף חתולים הוא בלתי אפשרי, הצלחתי כמובן באורח יוצא מהכלל. למעשה גיליתי שהחתול מהיר תפיסה בהרבה מהכלבים , אם כי מקורות המוטיבציה שלו , שזה הדבר החשוב ביותר לגלות שמאלפים חיה, שואבים משורשים שונים לגמרי.

אם אצל ליידי המוטיבציה לציית נובעת מהרצון למצוא חן ולעורר אהבה, החתול ג' מונע מרצונות אחרים לחלוטין. תוך זמן קצר מאוד למדתי שהוא מונע מתערובת מעניינת של קינאה, חמדנות וסקרנות במינונים שווים. הדרך הטובה ביותר לשכנע אותו לעשות משהו היא להראות לו את הכלבה עושה את זה ואז לשכנע אותו שהוא מפסיד אם הוא לא מצטרף. ככה הצלחתי לשכנע אותו לעשות דברים בגלל שה ו א חשב שהוא רוצה לעשות אותם בעצמו.

בסוף הבנתי, שאני בכלל לא מאלפת אותו, והוא בכלל לא מציית. הוא עושה מה שבא לו. האופי שלו לא משתנה. הוא לא מקבל אותי בתור השליטה שלו, הוא לא מכיר בגדולתי. ומה שאני עושה זו מניפולציה, לא יותר. אז הפסקתי. ולכן הוא מעולם לא למד ללכת עם רצועה וב"רגלי", אבל מצד שני, הוא בכלל לא מוכן לצאת מהבית.

לדעתו, אני לא הבעלים שלו. הוא אוהב אותי מאוד וקשור אליי ביותר. הוא תמיד בא לקדם את פניי שאני חוזרת ביללות שמחה ומלווה אותי לדלת שאני עוזבת ביללות צער, בעוד הכלבה ממשיכה לנחור בשלווה על הספה. אבל בשבילו, אני יותר חברה שלו מכל דבר אחר. וזה במקרה היותר מוצלח. נראה לי שלרוב הוא רואה אותי בתור המשרתת שלו.

"עכשיו,”, אמרתי לבנזוג אחרי שהתייאשתי מהחתול, “אנחנו צריכים לכבס את המצעים שלנו בשישים מעלות, להחליף אותם כל שבוע ולא לתת לחתול להתקרב לחדר השינה”. שמנו מצעים חדשים. קיסה מיד ראה אותם ובא להתפלש עליהם בעונג, מתמרח על המיטה. “קישטה", צעקתי, והוא הסתכל עליי בתדהמה.
קיסה נהג לישון איתי בלילות מתחת לשמיכה והמדיניות החדשה לא נראתה לו. הוא היה איתי ברוגז כל היום בגלל עניין הרחצה. מה שאמר שהוא הולך אחריי וכשאני מסתובבת ומכירה בנוכחותו, הוא מיילל בעלבון, מעווה את פרצופו במיאוס ומסתלק בהפגנתיות. רק בשעה האחרונה השלמנו. “הוא שוב לא ירצה להיות איתי", יללתי, כשהבנזוג ידה בו כרית בהצלחה וגרם לבריחתו מהחדר. “את אלרגית,” הוא הסביר לי, “זה צריך להיות דבר טוב בשבילך", ואז ראינו שנינו את פרצופו הממורמר של קיסה מציץ מהדלת והבנזוג ידה בו נעל בית כתגובה. “אי אפשר לסגור את החדר מפניו, הוא יודע לפתוח את הדלת, והוא רגיל לישון כאן.”
"אה, שטויות, תראי, אני אסדר את זה.” והוא שם בקבוק מלא של ריצפז מול הדלת". “ומה זה אמור להביע?” שאלתי מבולבלת. “זו בריקאדה,” הסביר לי, “החתול לא יוכל לעבור את הבקבוק.”. “נראה לך”, נחרתי בזילזול, “החתול הזה יודע לפתוח כל דלת וכל ארון בבית”. אבל לתדהמתי זה היה פיתרון מוצלח. לשבוע בערך. בעצם, תלוי איך אתם מגדירים מוצלח.

"אתה לא חושב שהוא קצת שמן ?” שאלתי את הבנזוג מחליפה נושא. “מאז שהגיע ליותר משתיים עשרה קילו יש לו כרס". “באמת !!!???”, הוא גילגל עיניים בבוז, “ג' שמן ? מה גרם לך להגיע למסקנה הזו ? ”. “מספיק עם הסרקזם", אמרתי והתקשרתי לוטרינר. וכך החל קיסה בדיאטה.

הדיאטה החדשה בשילוב עם מדיניות הריצפז הובילה לתוצאות. קיסה קונן ללא הפסקה במירמור ועלבון. מנסה להיכנס לחדר, מנסה לדרוש אוכל, הופך את הפחים בתסכול, גונב את האוכל שלנו (זה בעצם לא היה חדש כל כך), וגורם לבנזוג לגבש אוסף מעניין של נעליים ליד המיטה כדי שיזרקו בעיתוי המתאים על החתול הפולש.

ואני קיבלתי כאבי רגליים. וכך זה היה:

אני תמיד הולכת לשירותים באמצע הלילה. ואז, כמובן, אני נתקעת בבקבוק הריצפז בשיא העוצמה ואז כמובן, אני מועדת על החתול ששמע אותי קמה ומחכה לי במארב מחוץ לדלת. ואז הוא מקונן ודורש אוכל ביללות רמות שמעירות גם את הבנזוג. בדרך חזרה מהשירותים ג' נתקע בדרכי ואני מועדת עליו שוב. ולקינוח, הרגליים שלי פוגשות שוב פעם את בקבוק הריצפז באפלה.

המחסור בשינה ובאוכל פעל את פעולתו. קיסה אכל לנו את כל האוכל. הוא פיתח התמכרות מגונה לקמח לבן וסוכר (עוד בימיו כחתול פארק) והשאיר אותנו בלי כלום. אני עברתי ללחם שיפון כתגובה. הבנזוג התקין מנעול על ארגז הלחם, כזה שמשתמשים בו באגודל נגדי שעדיין אין לחתולים.
כמובן שהוא נכנס לחדר מתי שמתחשק לו. בבוקר אנחנו מתעוררים ולפעמים יש לנו חתול בקצה המיטה שנועץ בנו מבט של – מה כבר עשיתי לכם שני מגעילים שכמוכם.

לחיות בבית שיש בו פסקול של קינה חתולית חדגונית ומתמשכת עושה משהו לנפש האנושית. והבנזוג החל לפתח נטיות סדיסטיות. פעם אחת ראיתי אותו עם השוט שלי ואת החתול בורח בבהלה וביללות רמות מהחדר. “מה אתה עושה עם השוט שלי ?” תבעתי. “אני, אני פשוט כיוונתי את החתול באמצעותו ...” הוא גימגם תשובה. “כלומר, אתה רוצה לומר לי שאתה מצליף בחתול בהיעדרי?” הרמתי טון וגבות באיום. “אני מכוון אותו לדרך הנכונה", הוא הצטדק נמוך רוח.
קטעתי את השיחדש הזה באיבו, “אתה מצליף בחתול, בחיה מסכנה, קטנה וחסרת ישע !”. “קטן הוא לא וגם מסכן לא. אני מסכן ! לא ישנתי כמו שצריך כבר שבועות...”, קטעתי אותו שוב. “ זה מתועב ! תביא לי את זה ! ותחפש מישהו בגודל שלך !”. ניפנפתי מעליו באיום בשוט, שהיה למרבה האירוניה בצורה של חתול.

באותו יום שכחתי שוב לנעול את ארגז הלחם וקיסה אכל את כל הלחם הלבן, הלחמניות והרוגאלך. הוא השליך את קופסת הרוגאלך מהמדף כדי לפתוח את הקופסה הסגורה ואז ירד אל הריצפה כדי לאכול ועשה המון ליכלוך. לקחתי משכנה אמפתית חבילה של עשר פיתות בהקפאה ושמתי אותה להפשרה על השיש, הרבה לפני שהצליחו להפשיר הם חוסלו. הלכנו לאכול בחוץ.

כשחזרנו והייתי לבד, הוא בא אליי והסתכל בי בעיניי הענבר הגדולות שלו. "פליס אינוויקטוס", לחשתי לו, "בוא אליי”. הוא קפץ לחיקי בקלילות וגרגר שם בשמחה. "אתה לעולם לא מוותר, לעולם לא נכנע ולעולם לא מתקפל”, אמרתי לו. ”טוב, זה כי אתה פסיכופט שחושב שהעולם מסתובב סביבו. כל כך התגעגעתי אלייך”. הוא התהפך ונשכב על גבו כדי שאלטף אותו בבטן כמו שהוא אוהב, וכמובן שעשיתי כמצוותו. "לא פלא שאבותיך הקדומים היו אלים במצריים”, מילמלתי, "לא מפתיע אותי שסגדו לכם, כל אל חייב הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, זה פשוט בילט אין".

ואז חשבתי לי שאני עצמי סוג של חתולה בעולם שרוב האנשים בו כלבים. מסודרים בלהקות שהם תלויים בהן, הם מעולם לא נשארו לבד, ולא חשבו בחייהם מחשבה מקורית אחת . הם מתרפסים בפני החזקים ומתאכזרים לחלשים, כי רק דרך אנשים אחרים הם יכולים להגדיר את עצמם .
ואני וקיסה. אנחנו עצמאיים. גם אם מישהו דואג לנו ומטפל בנו אנחנו לא מסוגלים לפתח תלות כי אף אחד לא ראוי שלגמרי יסמכו עליו.
ואנחנו תמיד לבד, גם אם מישהו אוהב אותנו. "אז בוא ונהיה לבד ביחד קיסה”, אמרתי לו. ליטפתי אותו, התעטשתי וירדו לי דמעות מהעיניים.
התכרבלנו ביחד מתחת לשמיכה. בבוקר קמתי עם ראש הולם וגרון דואב. לקחתי כדור נגד אלרגיה.