הגבירה מעיר האורות הכבויים

"זהו, העולם השתגע סופית" הודעתי לבנזוג " ונפלה עליי גויאבה".

לכדתי את הגויאבה בין הגב שלי למסעד הכיסא והנחתי אותה על השולחן "אתה רוצה גויאבה ? היא הרגע נפלה עליי מהעץ ?” הוא לקח את הגויאבה.

"לכל הדברים כנראה יש מחזור חיים שבסופו הם נרקבים ומתים, תראה את המקום הזה.”

"הישר מתוך הניינטיז" הוא מלמל.

"כן, בדיוק" הסכמתי. " כשרק פתחו את המקום הזה, כשהייתי חיילת, הוא היה עצום. ואז כשנפגשנו כאן בפעם הראשונה, הוא היה בסדר. אבל עכשיו הוא פשוט מזעזע. זה ביזוי כבוד המקום. עדיף שיחסלו אותו מאשר שנסבול ככה”.

הוא הנהן. לא נראה לי שהוא זכר איך המקום נראה בפעם הראשונה שביקרנו בו. אז הוא לא היה פנוי כל כך להסחות דעת.

"על מה את מדברת ? העולם השתגע ? אני מבולבל. גם אתמול הודעת לי שהעולם השתגע, בגלל היחס של המדינה לחתולים משוטטים, או בגלל שסגרו בתפוז את הבלוג האהוב עלייך בטענה שהוא מפיץ שנאה או שזו הגויאבה שנשרה עלייך?”

"טוב, אם אתה מזכיר את זה, זה באמת ממש לא בסדר. כל כך אהבתי את הבלוג הזה. מה בער להם לסגור אותו דווקא עכשיו, אחרי חמש שנים נפלאות.” קוננתי.

"זה היה בלוג מזעזע. מהדברים שהקראת לי, הוא היה מטופש בקטעים הטובים שלו ומעורר צמרמורת בכל שאר החלקים. מה בדיוק מושך אותך בבלוג שמנסה לשלול מנשים את כל זכויות האזרח שלהן ולהתיר מעשי אונס ?".

"אתה שוכח את הורדת גיל ההסכמה לשתים עשרה". הזכרתי לו.

"למה את לא עונה לי ?" הוסיף אחרי כמה זמן שנשארתי שותקת.

"כי רק הרגע הבנתי כמה כתיבה היא דבר מסוכן. ברגע שהדברים נקראים על ידי אדם אחר אין לך בכלל שליטה על איך היא תפרש אותם. כשאתה קורא את הבלוג כל מה שאתה קולט זו חבורת לוזרים שהמילה פאתטי לא מסוגלת באמת להגדיר אותם מרוב שהם פאטתיים. אבל בשבילי זה חומר הקריאה האהוב ביותר. זו הספרות הפורנוגרפית שלי. (כי אני לא צורכת פורנוגרפיה באופן עקרוני. ) זה מזין את כל הפנטזיות הסוטות שלי. עולם בו נשים הן השליטות הבלעדיות, אכזריות וכל יכולות. והגברים הם מין נרדף. עבדים. בהמות משא, כספומטים וצעצועי מין. גם דרמטי וגם אמין מאוד. זה בדיוק כמו "השליטים" של היינלין, אבל עם שדיים. קראת ?”

"מה זה "השליטים של היינלין"?” שאל.

"אוה, זה ספר שקראתי שהייתי ילדה. מין של חייזרים שנראה קצת כמו סרטן או חרק. זה מתיישב לך על עמוד השידרה ושולח שלוחות דרך מערכת העצבים ישר למוח. משתלט על כל התיפקודים שלך, על המודעות שלך. מין טפילי שלא עושה שום דבר בעצמו אבל שולט בפונדקאי שלו לחלוטין. בספר הם כמעט השתלטו על כל האנושות עד שבני האדם החכמים הצליחו למצוא דרך לחסל אותם. זה היה לגמרי עצוב. הייתי לגמרי בעדם והם חיסלו את המנוולים הקטנים. טוב, אז בבלוג הזה זה היה בדיוק אותו המצב רק שבתפקיד החייזרים יש לך נקבות אנושיות ובסיפור הזה לא רק שאנחנו ניצחנו, אנחנו כבר מנצחות מלא זמן. אבל בגלל שמחקנו לכל הגברים את המודעות ואת היכולת לחשוב אז הם בכלל לא מודעים לכך".

"זה אידיוטי" הוא אמר.

"זה סתם סיפור מפגר" הסכמתי.” האמת, אני לא מבינה למה אנשים מפחידים את עצמם למוות מדברים שבכלל לא קיימים כשהם מנסים לשכנע את עצמם בכל הכוח שהם כן. למה הם מפחדים מקבוצה, ממיעוט, חלש ומדוכא. זה בדיוק כמו עם אנטישמים או הומופובים. הו, הנה באה קבוצה שאין לה שום כוח ואף פעם לא עשתה שום מעשה אלים אבל ברור שהיא משתלטת על העולם ועכשיו הם הולכים לחסל את כולנו ... אין דברים אמיתיים לפחד מהם ? אתה רוצה לפחד ? אני יכולה לתת לך רשימה אינסופית של דברים שיצננו לך את הדם בשנייה. על זה אני מדברת, על משהו נורא מפחיד. בגלל זה העולם מדרדר.”

"סליחה ? אין לי מושג על מה את מדברת".

“נפתחה בישראל עוד קבוצה שמלמדת גברים איך להשיג מלא נשים, אם ככה בכלל קוראים לנו בימינו. אני חושבת שהשמות המקובלים היום זה "כוסיות" ו-"כונפות". היית מאמין, הם עושים מלא כסף ממסכנים שמחפשים מי תנענע אותם ויש להם מין כזה שם מכובס. הם קוראים לזה: "אומנות הפיתוי".”

"נו, מה רע בזה? זה שירות חשוב. גברים רוצים להכיר נשים ולפעמים הם לא יודעים איך לגשת אליהן ואת יודעת, לחלקנו זה קשה, יש כל מיני ביישנים “, הוא הסתכל למטה על החולצה הלא מגוהצת שלו,” לא כולם יודעים איך. קצת יד מכוונת פה ושם. זה לא רע.”

"ברור, הייתי מסכימה איתך לגמרי, אם בזה היה מדובר. אהבה זה ממש חשוב. אבל לא מדובר באהבה".

"מה את מבינה בכלל באהבה ?” הוא שאל בבוז.

"אני לא מבינה בזה שום דבר" הסכמתי, "אני הראשונה שתודה בזה. אבל אני מבינה הכל בפחד,השפלה וכאב. אני אלופה בדברים האלו. מזהה אותם מקילומטרים בגלל כל הניסיון מהבית. ול"אומנות הפיתוי" אין שום קשר לאהבה.תן לי לתת לך דוגמא: אתה אוהב אותי ?”

"ידעתי שזה יגיע.” נאנח " היום עוד לא שאלת אותי. את יודעת שכן".

"אוקיי, אז עכשיו תגיד לי- למה בדיוק אתה אוהב אותי ?!”

" אני לא יודע.” הוא התעצבן. “ ככה. אני אוהב אותך, אין לי מושג למה.”

"וגם אין לך ממש סיבה " הוספתי, "עם כל הצרות שעשיתי לך במשך השנים”.

הוא עשה פרצוף.

"זו הפואנטה" צהלתי.

"אין לי מושג על מה את מדברת".

"קראת את "הנסיך" של מקיאוולי ?” שאלתי.

"למה לי לקרוא אותו אם את קראת כבר את כל הספרים ? את פשוט יכולה לומר לי.”

"כמובן," הסכמתי, “ טוב, אז זה ספר שנכתב לפני המון המון זמן אבל העולם שהוא מתאר לא באמת השתנה, כי האנשים לעולם לא משתנים והם נשארו בדיוק אותם חארות. זה ספר הפילוסופיה המדינית הראשון בעולם והוא דן באיך הנסיך צריך לשלוט על הממלכה שלו ואיך הוא צריך להתייחס לאלו הנמצאים תחת מרותו. ויש קטע אחד בספר שדן באיזה יחס הנסיך שואף לקבל מהעם שלו. האם הוא צריך לעורר אהבה בנתיניו. או שמא כדאי לו להפיץ פחד. אתה יודע מה התשובה ?”

"כמו שאני מכיר אותך, אני כבר יודע. רק שאני לא יודע למה".

"זה די פשוט" הסברתי "אהבה היא רגש שאיש לא יודע איך לייצר, מה גורם לו ללבלב ואיך לטפח אותו. זה רגש שאי אפשר לשלוט עליו. ואין בו היגיון. אנשים שאוהבים לא מתנהגים בהיגיון. אין שום דרך לצפות את התגובות שלהם או המעשים שיעשו. הם נעשים מטורפים לגמרי, קשים לשליטה ובלתי צפויים. אתה גם לא יכול לגרום לכך שיאהבו אותך בכוח. ואי אפשר לעורר אהבה עם נוסחה קבועה. אהבה זה רק מרצון. זה מסובך. זה קשה. זה כוח עצום ובלתי ניתן לשליטה. בקיצור, דרך מסוכנת ובלתי צפויה. חומר נפץ.
לעומת זאת, פחד וכאב זה קל. כל האנשים מגיבים להם בצורה זהה וזה פשוט מאוד. כשמעשים פשוטים נותנים תמיד תוצאות זהות התשובה ברורה - הפחד עדיף בכל מקרה. זה אולי נחמד שאוהבים אותך, אבל לרוב זו סתם דרך מצוינת להסתבך בצרות."

"כבר שמעתי את הרעיונות האלו. איך זה קשור ל"פיתוי" הזה ?”

"זהו, שזה זה. זה מה שזה. זו לא אהבה. זה פחד וכאב. תאמין לי אני מזהה אותם בכל מקום. אי אפשר ליצור אהבה ואי אפשר לעורר אותה. אהבה זה אלכימיה. זה נס. זה נדיר כמו זכייה בפיס."

"אנחנו לא מדברים על חתונה, אנחנו מדברים על סטוצים.”

"גם בשביל סטוצים צריך רגש כלשהו" התנגדתי.”או שאולי צריך משיכה מינית ? קשה לי לקבוע לגבי אנשים אחרים. אבל ברור לי דבר אחד - שהאישה צריכה להחליט שזה מה שהיא רוצה לעשות איתך.(“לעשות אותך", הוא התחכם ) ואצלם,” המשכתי, “לפי התפיסה שלהם, היא לא מחליטה, בכלל. בשום דבר. בעיקר לא לגבי עצמה. למעשה, אסור לה להחליט. יש רק אדם אחד שיחליט את כל ההחלטות וזו לא היא. כשיש שניים בקשר זה באמת מסבך את העניינים. הדדיות היא הרי דבר מעצבן כל כך.

לחברי'ה יש אתר בו מפורטות השיטות ותפיסת העולם המופלאה שלהם.
אני יודעת איך אהבה מרגישה. והיא כואבת. מאוד כואבת. והיא מפחידה. היא גורמת לחרדה, לנדודי שינה ולעירעור האיזון הנפשי.אבל זה רק אפקט צדדי שלה. כל דבר שהוא כזה רב עוצמה יגרום לסימפטומים זהים.

אז הדבר הטיפשי הראשון שהם עושים זה לקחת את הסימפטומים האלו ולנסות לייצר מהם אהבה. איך אפשר ? זה כמו לנסות להפוך חרא לזהב. הם חושבים שאנשים יתבלבלו, יהפכו את היוצרות, ויפרשו כאב והשפלה בתור אהבה. הם לוקחים את הכאב והפחד ומשתמשים בהם כמנוף או יותר נכון, כאייל ניגוח, כדי לשבור את הנפש הנשית.

הדרך שלהם להשיג את האישה (אם כי באתר היא נקראת "בחורה" או בשם הפחות חביב "כוסית") היא להכאיב לה, לערער אותה ולהשפיל אותה על ידי עלבונות שמכוונים לנקודות הכי חלשות שלה. בהערות על משקל עודף או מחשוף גדול. בלצחוק עליה שהיא במחזור ולכן היסטרית, או על המשקפיים שיש לה או סגנון הדיבור שלה, או על נשים בכלל. להתחיל עם החברה הכי טובה שלה לפני פרצופה ההמום, לגעת בה כל הזמן בלי רשותה ובניגוד לרצונה (“כי מגע יוצר אינטימיות וזו כבר חצי הדרך למיטה”), לשאול אותה על איכות השדיים שלה או על מנהגי המיטה שלה. יש להם המון דוגמאות כאלו באתר. ככה הם פונים לנשים (או ל"בנות" כפי שהם מכנים אותן). וזה עובד. וברור לך על מי זה עובד. זה עובד על נשים שהן גם ככה לא בריאות נפשית. על המאוזנות זה לא יעבוד לעולם. זו התעללות. זה ניצול מחפיר של נשים חסרות ישע ופגועות נפש.

לכלבים יש את התכונה הזו. זה נכון. שמי שמתייחס אליהם יפה הם לא ממש שמים עליו. ומי שלא סופר אותם, הוא זה שהם סוגדים לו. מלקקים לו את התחת כדי להשיג קצת יחס. אבל לכלב ההתנהגות הזו מתאימה. כי הוא לא אנושי, כי אין לו אינטיליגנציה גבוהה והוא חיית להקה הרבה יותר מבני אדם. והמנהיג אמור להיות כזה שצריך לעבוד כדי לזכות בהערכה שלו. והוא צריך להתנהג ככה שהוא לא סופר את הכלב הנחות ממנו. ולא לתת כבוד. כי כלב לא צריך כבוד ! מה שכלב צריך הוא ביטחון. ביטחון בכך שיש מי שמנהיג אותו. מי שקובע לו לאן ללכת ומה לעשות ואיך להתנהג ואיך להיות.
וזה מה שהם עושים מנשים. הם עושים מהן לא בני אדם. הם הופכים אותן לחיות , לכלבות. וזו הפילוסופיה הגדולה שלהם.

לדעתם, וזה כתוב באתר שלהם בלי סוף, בכל מקום. נשים רק יושבות ומחכות לגבר שירגש אותן, שיסחוף אותן ושיכניס משמעות לחייהן כי הן ריקות מבפנים. ולמעשה לכל עניין היחסים בין נשים לגברים - צר לי,עליי לומר בין גברים לנשים -לכל העניין יש תמיד כיוון חד צדדי. כי נשים רוצות להיות מובלות ,הן רוצות להיות כנועות, הן רוצות שמישהו יחליט בשבילן, תמיד.”

"ומה רע בזה ?” הוא שאל " לא לגבי עניין הכאב וההשפלה, שאני נניח, לא מסכים איתו, באמת יש נשים כאלו, יש בני אדם כאלו, שרוצים להיכנע ולמסור את השליטה בחיים שלהם, בגורל שלהם, למישהו אחר".

"אם זה היה רק זה" אמרתי " אז הייתי מסכימה איתך. יש בני אדם שהם כנועים מטבעם. שמחפשים ללכת אחרי איזשהו מנהיג. אבל, זה לא הופך אותם לפחות אנושיים, לפחות בני אדם, לפחות ראויים להתחשבות ולחמלה. הם עדיין בני אדם, לא כלבים.

כשהם אומרים ב"אומנות הפיתוי" שזה תפקידו של הגבר להחליט במקום האישה, הם בעצם מתכוונים שזה תפקידו לקבוע לה הכל. מה היא מרגישה ומה היא תעשה וכמובן, והכי חשוב, ככה הם שוללים ממנה את הזכות על גופה. כי היא הרי לא יודעת מה היא באמת רוצה. זה מה שהם כותבים, שהיא לא יודעת מה היא רוצה או שהיא יודעת שהיא רוצה אותך (והיא תמיד רוצה אותך) אבל מפחדת, ולכן אתה חייב לכפות עליה את הרצון שלך.

קראתי את "סיפורי ההצלחה" של בוגרי הקורס שלהם. ויש המונים כאלו באתר או לפחות היו. כל אחד ואחד מהם מסתיים באונס. בחלק מהסיפורים האישה אומרת "לא" כמעט ברצף לכל אורך הפגישה, לכל אורך ה"סקס", ועדיין זה לא מספיק עבור החלאה כדי להחליט להפסיק לאנוס אותה. הם קוראים לזה "להתגבר על מחסומים מחשבתיים" או "לעקוף עכבות חברתיות".

ההסכמה של הפרטנרית ? הזכות שלה על גופה ? היותה אדם ? זה מיותר לגמרי, מין סרח עודף שמפריע בדרך למטרה. ואלו הסיפורים עם הכי הרבה טוקבקים משבחים. אתה מבין, זה קל יותר לנבלה לאנוס אישה מאשר להזדיין עם מישהי שבאמת בחרה בו כפרטנר. כי הפחד והכאב הם פשוטים ומובנים הרבה יותר מהאהבה. וגם קלים הרבה יותר לתפעול.

והם שמחים, כי סוף סוף הם על קרקע מוצקה, בטריטוריה מוכרת. הם לא צריכים יותר לפחד את הפחד שמעוררת אהבה אמיתית, הפחד מלהיות פתאום אבוד בארץ לא נודעת, והם לא ירגישו יותר את הכאב שבאהבה, הכאב שיש בלגדול ולהפוך לאיש אחר, הם ויתרו עליהם לטובת הנוחות הקפיטליסטית שבניצול אדם אחר. הראו להם את השיטה הכי פשוטה לקחת את מה שהם רוצים, באונס. וזה אונס שהוא אכזרי פי אלף יותר מהאונס הקלאסי של זר שמתנפל ברחוב, כי זה אונס של אישה מעורערת נפשית תוך ניצול החולשות שלה והביטחון שנתנה בגבר הזה, שהבטיח לה שהוא ידאג לה, שהוא יקח את העומס הנורא הזה של להחליט בחיים האלה מידיה.

בזה הם באמת מתגאים. בכך שכשהיא אומרת "לא”. זה לא באמת "לא", כי מה שהיא אומרת לא חשוב. כי בגלל שהיא כנועה ורוצה מנהיג חזק, גבר חזק, הרצונות שלה נמחקים. האנושיות שלה נמחקת. זה מה שהם מלמדים בקורס לעשות. זה מה שהם מטיפים לו. ככה הם חושבים שהחיים בנויים. הגברים הם אנסים והנשים הן כלבות. מי בכלל רוצה להיות במערכת יחסים עם כלב ? איזו נפש מעוותת אתה צריך להיות כדי לרצות כזה דבר ? זה ההפך מאהבה.

אני יודעת מה אני הרגשתי כשפגשתי אותך. הרגשתי שאני כבר לא הכי חשובה, והרצונות שלי הם כבר לא הדבר היחיד שקובע, אלא שיש מישהו אחר- אתה, שחשוב לי יותר מעצמי, שחשוב לי יותר מהעולם כולו. ואז גדלתי והשתנתי ונהייתי אדם טוב יותר. ולא הייתי יותר לבד. והפכתי ל"אנחנו" במקום לרק "אני". ואת זה אי אפשר למצוא עם כלב. רק עם אדם. שיש לו דעות משלו ורגשות משלו ועבר משלו וצרכים משלו. לאהוב זה לא לנצל. וזה לא לרמוס. זה לרצות לתת בלי לקבל בחזרה. זה לרצות לתת כי את רוצה. זו התמסרות וזו כניעה. זה שיתוף וזו הדדיות. וזו השליטה הכי גדולה שאי פעם שלטתי. זה להיות גם הגברת וגם השיפחה בדיוק באותו הזמן, בדיוק באותו המקום. זה לא פחד וזה לא כאב. זה ההפך, זה המקום היחיד בעולם שהוא מקלט מהכאב ומהסבל. אבל זה גם הדבר הכי כואב והכי מפחיד שהרגשתי בחיים שלי. למה זה ככה אני לא יודעת, אבל זה פחד וכאב מסוג אחר, סוג שיש לו משמעות. זה המחיר שאני משלמת על האהבה שלי וזה מחיר ששווה לשלם אותו. כי בשבילי להיות איתך זה לחיות. ולהיות לבד זה לנבול ולמות. וזה לא היה יכול להיות נכון אם היית כלב. אתה גבר, הגבר שבחרתי לאהוב. אני בחרתי.

ואהובי, יש דברים שאסור לעשות, שאסור להתיר, ואחד מהם הוא לנצל אנשים חלשים. גם אם מישהו הוא כנוע במהותו, זה לא אומר שום דבר רע עליו. הוא ראוי ליחס של בן אנוש. צריך לאסור את כל הנבלות הללו לשים את כולם בכלא ועדיף לשנים ארוכות. הם משחיתים. הם מעודדים אונס המוני. דה הומניזציה של נשים וגם של גברים בעצם, ורמיסה של זכויות אדם. הם הורסים את החברה האנושית והם הורגים את האהבה. אני לא יודעת למה אנשים אחרים לא רואים את זה כמו שאני רואה. אבל זו האמת”.

הוא שתק קצת וכירסם את הגויאבה שנתתי לו. "את קיצונית" הוא קבע, "קיצונית מדי. נכון שאפשר לפרש את הדברים כמו שאת מפרשת, אבל זה בכלל לא חייב להיות ככה. אנשים הם לא מנוולים גמורים כמו שאת חושבת, הם יקחו מזה את הנקודות שחשובות להם ואולי אפילו יצליחו ויהיו מאושרים יותר. את רואת שחורות מקצועית.”

"לא,” אמרתי, “לפעמים אתה צודק בקשר אליי אבל כאן אני רואה את המציאות הרבה יותר טוב ממך. כל דבר, גם מהדברים הכי טובים, נלקח בצורה הקיצונית ביותר שלו ונהרס תמיד על ידי חארות שהורסים לכל השאר. זה חוק טבע שמסביר למה ,למשל, המדינה שלנו כל כך בזבל למרות שהרוב משני הצדדים רוצה שלום. כי הקיצונים תמיד יעשו בלאגן ומהומות והשאר תמיד נגררים אחריהם.
וקח את הקומוניזם בתור עוד דוגמא, זה היה אמור להיות גן עדן עלי אדמות אבל אתה בעצמך חיית בגיהינום הזה שאמרו לך שהוא גן עדן.

ובכלל, זה תמיד ממש נחמד להתחיל בלדבר על אחוות העם, וגאווה לאומית ועל ההיסטוריה המשותפת והמגבשת שלנו ועל המיתולוגיה המדהימה שלנו, וליצור יצירות שיפגינו את המורשת שלנו ויחזקו את הקשר שלנו זה לזה וכל החרא הזה. במה אתה חושב שכל זה נגמר ? בפיקניק משותף ? בעוד אגודת צדקה ? או אולי בעוד בירה לחברים במרתף הקרוב לביתך ?
לא, זה לא מה שאנשים רוצים וזה לא מה שהם צריכים. אני אגיד לך איך זה נגמר. זה תמיד נגמר בליל הבדולח ובכרטיס רכבת לכיוון אחד לאתה יודע איפה.
ככה זה בני אדם. התרחיש הכי גרוע, שיאפשר לך את ההתנהגות הגרועה ביותר לזולתך תמיד ינצח. תמיד יתממש. ולכן חייבים להרוג אותם שהם קטנים. כמו את עצי הבאובב.”

"עצי הבאובב?”

"עזוב, זה כבר מסיפור אחר".

הוא שתק והסתכל עלי ואני ידעתי שהצלחתי לשכנע אותו. ואז הוא שאל, “אבל למה את מתעניינת בזה כל כך? זה כנראה פלילי, השלטונות צריכים לטפל בזה. אבל למה את אובססיבית לשנאה. מורידה פודקאסטים של אנטישמים, משתתפת בפורומים של הומופובים, אפילו נרשמת לניוזלטר של בני ציפר. ואז את באה כולך ממורמרת ומספרת לי כמה זה גרוע,כמה זה איום, למה ?”

"כי אני בנאדם רע" אמרתי והסתכלתי על שאריות הגויאבה.

"את תמיד אומרת את זה. אבל זה לא נכון, למה את אומרת את זה כל הזמן ?”

"כי זו האמת. כי אני מסתכלת על המעשים שלי, על מה שעשיתי בחיים וזו ההגדרה היחידה שאני מוצאת. אלוהים יודע שעשיתי המון דברים שאני מתביישת בהם, שאני מצטערת עליהם.
הזמן היחיד בו אני באמת מאושרת הוא כשאני מכאיבה לך. איזה מין בנאדם זה עושה אותי ?

אבל שאני קוראת אותם. אני מרגישה יותר טוב. כי פתאום אני מרגישה. היי, יש אנשים שהם הרבה יותר גרועים ממני. ברמות קולוסאליות הרבה יותר גרועים ממני. ואז אני מרגישה שאני בסדר ,שאני שווה, כי אני, אני לפחות אומרת לך מראש מה אני הולכת לעשות לך ואתה תמיד יכול לבקש ממני להפסיק ואני תמיד אפסיק. אני לא מייפה את זה. אני לא מנסה להפוך את העולם על ראשו, לשנות אותו שיתאים לדמות שאני רואה במראה. אני לא מנסה להצדיק את מה שעשיתי או את מי שאני. אני לא משקרת. אני לא רוצה להפוך את השקר לאמת, את השחור ללבן ואת הכאב והפחד לאהבה. כי לאמת יש ערך בפני עצמה.




[i][b]