הגבירה מעיר האורות הכבויים

לכל מי שאוהב כלבים יש פנטזיה על הכלב האידיאלי. לפעמים אלו תכונות אופי והתנהגות, לפעמים זה גזע ומראה חיצוני. אבל במציאות אנחנו מאמצים את המשוטט הראשון שנתקלנו בו ועם הזמן הוא הופך בעינינו לכלב המושלם וכל מה שהוא - הוא מושלם. כבר הכרתי אנשים שחלמו על כלבה גדולה שחורה ורגועה וגמרו עם טרייר קטן ובלונדיני חרדתי ורע מזג והם בטוחים ששיחקו אותה.

תמיד רציתי כלבת זאב שחורה ומעורבת. קצת תוקפנית, מאוד אינטיליגנטית ,שתאהב רק אותי ותתעלם מאנשים אחרים. לבנזוג היו פנטזיות אחרות. לשכנים הייתה כלבת לברדור צהובה ושמנה שהוא מאוד אהב. היא הייתה יוצאת דרך חור בגדר והולכת איתו לכל הסידורים בשכונה. כשהיא, כמו כל הכלבים מגזעה, שמחה תמיד באופן פסיכוטי, אוכלת זבל מהרצפה, רודפת אחרי חתולים ,ומתרפסת בפני ילדים, שאותם היא ובני מינה ,מסתבר ,אוהבים בלהט. אם כי הם אוהבים את כולם, הטיפשים. והם לא מתבגרים לעולם, גם בגיל זיקנה הם נראים כמו גורים גמלוניים .ידעתי שדבר כזה אני לא רוצה.

יום אחד, קצת אחרי שהתחתנו הוא טילפן מהעבודה “יש לי הפתעה בשבילך” הוא הודיע "מצאתי כלבה”. ואז הוא חזר הביתה עם גורת לברדור צהובה. מצא אותה באמצע שום מקום. “נכון שהיא מדהימה ?” הבנזוג התמוגג “ תראי איזו יפה היא”. הדבר הראשון שהיא עשתה כשנכנסה לחצר היה להתחרע במכות על הכלבה השמחה של השכנים.

"היא בטח מפוחדת” סינגר עליה הבנזוג הנדהם. אני הסתכלתי עליה ועל הכלבה השמנה שברחה בצרחות כאילו שוחטים אותה .לי היא לא נראתה מפוחדת בכלל. בעיניי, היא נראתה כאילו היא נהנית מכל רגע. התחלתי לחשוב שהיא אכן חמודה מאוד.האירוע הזה בהחלט היה סימן מתרים לבאות, אבל החיים זה לא ספרות יפה אז מי שם לב.

קראנו לה "ליידי" ומאז עברו כמה שנים . וכיום אני יודעת בוודאות שהיא הכלבה המושלמת ביותר שחייתה אי פעם. למרות שהיא חזירת על, רודפת חתולים במקור,שמחה באופן סוטה, ובעלת פטיש לפעוטות . בזכותה אני מכירה כל אדם ברדיוס חמישה קילומטר. בזכות האהבה הגדולה שלה לילדים נחשפו מקרי התעללות ורוב הילדים בשכונה פיתחו כישורי תנועה וקואורדינציה יוצאים מהכלל.

ואני גיליתי שיש לי כישרון מיוחד לכלבים. מאז טיפלתי בעשרות כלבים ותמיד הצלחתי לאלף אותם לרצוני. ליידי יודעת בין השאר, לחצות כבישים, להביא חפצים שונים לפי בקשה, לתקוף לפי דרישה או צורך, לשחק בכל משחקי הכדור האפשריים ולטפל בי כשאני חולה. אני לא קושרת אותה. אין צורך. היא תמיד צמודה, עוקבת אחרי. היא מסורה לי כל כך שהיא שמה לב, לאן אני הולכת עוד לפני שהלכתי לשם ומה אני מרגישה עוד לפני שהרגשתי אותו.

תמיד שואלים אותי איך עשיתי את זה והתשובה היא שכל מה שצריך זה לדעת איך לבקש. לכל כלב יש סיבה אחת מרכזית ללמה הוא חי. גם כלבים צריכים שלחיים שלהם תהיה משמעות. צריך לגלות את הסיבה וברגע שגילית אותה הכל מאוד קל.
אצל רוב הכלבים הסיבה היא אהבה. הם חיים כדי לאהוב ולשרת את הבעלים שלהם. הם רוצים שתתנהגו כך שאפשר יהיה לסמוך עליכם. הם רוצים להכנע. לבעלים ראוי לבעלים שהוא מנהיג אמיתי.
והם יעשו הכל כדי למצוא חן.

אילפתי אותה בלי שימוש בפחד. פחד לא נותן תוצאות מהירות אלא קפיאה במקום ורתיעה. הרי היא חיה רק כדי שאוהב אותה. ולכן כל פעם שהיא עשתה משהו שלא אהבתי הייתי מתעלמת ממנה בהפגנתיות. כשהיא הייתה ממש מגזימה הייתי תופסת אותה בעורף ומרימה באוויר, מטלטלת ואז הופכת אותה על הגב ,עומדת מעליה עם היד נעוצה בגרון שלה ונוהמת. ואז הייתי משאירה אותה לחכות לי, לבד. הלב של המסכנה נשבר וככה היא הצליחה להיגמל משאיבת זבל, רדיפת חתולים ,תחנונים ובקשות מחוצפות לאוכל .כי אני חשובה לה הרבה יותר.

בתמורה לכניעה שלה אני הגיונית ועיקבית בדרישות וביחס שלי. אני לא מרמה אותה כמו כל מיני טיפוסים שצועקים לכלב שלהם - "בוא קח" ולא נותנים כלום,ודואגת למשמעת ,לאוכל טוב ולפעילות גופנית סדירה. למעשה החלק שלי בהתחייבות הזו הוא הרבה יותר מסובך, כל מה שהיא צריכה לעשות זה לציית וזה גם מה שהיא ממילא רוצה לעשות. והיא אכן מצייתת בדרך כלל. יש רק דבר אחד שאף פעם לא הצלחתי למנוע.

הכלבה פשוט אוהבת ללכת מכות.

בשכונת הפשע הדרומית בה חיינו בתחילת חיינו המשותפים אוכלוסיית הכלבים הייתה מורכבת מפינצ'רים, אמסטפים ורוטווילרים שהסתובבו חופשי ולרוב ללא ליווי אנושי. רובם, כמו הבעלים שלהם, לא היו יציבים במיוחד. כמעט כל שבוע היינו מעורבים בתקרית לא נעימה.

הקורבן השני הייתה כלבה אדמדמה שהייתה שייכת לילדה מהבניין הסמוך. אותה כלבה בחרה לבלות את זמנה החופשי בתצפית מול הדירה שלנו כדי שתוכל להתנפל על ליידי כל פעם שהיינו יוצאים לטיול או חוזרים ממנו. ליידי נהמה לשווא. היא נשארה קשורה. עד שבוקר אחד החשמל התקצר ופרצו להבות מפוארות מאחד השקעים ואז השתרר חושך. כשהטכנאי הגיע ליידי השתמטה דרך הדלת . לא הבנו מה קרה עד שהיה מאוחר מדי. ראינו אותה גוררת ערימה אדומה לארגז החול ואז מתיישבת עליה ומתחילה ללעוס אותה בנחישות . הבנזוג רץ למטה להפריד כשהוא מוסר את מה שנשאר מהשנייה לילדה שלה. אחרי חודש האדמדמה הופיעה בחזרה בחצר רק שהפעם היא שמרה מרחק. בלי מארבים בחדר המדרגות ובלי נביחות. למעשה היא הייתה נעלמת באופן אלגנטי כל פעם שליידי הייתה מופיעה. “מסתבר שהאלימות משתלמת" איבחן הבנזוג, כשהוא מלטף את ליידי על ראשה.

אחר כך הייתה ניידה,הרוטווילרית הגדולה, שהתעמרה בכל הכלבים בפארק והשליטה פחד וטרור. אחרי הקרב הראשון ,שהרוטווילרית התחילה וממנו ברחה בצרחות מופתעות ,ליידי הבינה כנראה שחבל על הזמן כי במילא יהיו מכות והחליטה לתקוף ראשונה בכל פעם שנתקלנו בכלבה הזו. “טוב" אמר הבנזוג “ ניידה באמת מנוולת ממדרגה ראשונה והגיע הזמן שמישהו יצא נגדה וילמד אותה לקח.”

וככה זה נמשך בעצם עד היום הזה. תשע שנים ועדיין יש מכות. לפעמים זה קורה כל יום ,לפעמים פעם בשבוע, לרוב הממוצע הוא פעם בחודש, אבל זה יכול לקרות בכל רגע. אלו לא מכות מיקריות לכל כלב שעובר וליידי לא עושה את זה רק בשביל הכיף. למעשה, בדיוק כמו בצבא, המוכים מתחלקים לשלוש קבוצות:
קבוצה א' מורכבת מזכרים חרמנים שמנסים להטריד ולהציק בהצעות מגונות חוזרות ונשנות ובכפייה של עצמם על נקבה שנראית להם חביבה ומנומסת. אחרי שאזהרות והתראות לא עוזרות, הם מקבלים מכות. מה שמיד יוצר אצלם כבוד והערצה עד אין קץ. והם מעריצים את האדמה שליידי דורכת עליה. פאתטיים שכמותם.
קבוצה ב' מכילה את הכלבים החרדתיים שפשוט בטוחים שהולכים להרוג אותם ולכן הם מתנפלים ראשונים. הדרך היחידה להרגיע אותם זה לתת להם מכות שיבהירו להם שלמרות שהיא חזקה יותר היא לא הולכת להרוג אותם, רק לחנך אותם ,שידעו את מקומם. אחרי המכות, הם פשוט נרגעים. כי פתאום הכל ברור ובטוח. ואז הם נעשים חברים טובים שלה.
ויש את קבוצה ג' שלצערי, אני רואה אותה בכל מקום, אפילו בשכונה הבורגנית בה אנו גרים עכשיו – הערסים.
יש כלבים שהם בריונים. עמוק בפנים הם עלובי נפש ופחדנים. הם נטפלים לחלשים ולקטנים כדי להוכיח לעצמם שהם חזקים אבל הם מעולם לא ניסו להתמודד עם מישהו בגודל שלהם. ואז הם פוגשים את ליידי .
היא תוקפת רק את אלו שהתחילו קודם. ואחרי שהם מקבלים בחזרה מכות שלא ציפו להם הם כל כך אומללים, במיוחד אם נכחו באירוע כלבים נוספים שחזו בהשפלתם. התוצאה – כשהם רואים אותה הם הולכים בשפיפה לצד השני. יש מי שמבקש סיבוב שני שמסתיים בדיוק כמו הסיבוב הראשון, כשהוא חבוט ומושפל. ולא זה לא קשור לגודל. הם יכולים להיות כפולים ממנה בגודל ועדיין היא תכסח להם את התחת.

והיא אף פעם לא מגזימה. אחרי שנים של צפייה אני כבר יודעת שהמכות מחושבות היטב ונעשות מתוך כוונה להשיג מטרה, תוך הבנה שכל שאר האפשרויות להשגתה כשלו והגיע זמן הכוח, הפחד והכאב. לרוב אלו מכות חינוכיות רק כדי להרתיע וללמד לקח. מעטים המקרים בהם זה קרב רציני. אבל היו גם כאלה.

אם אף פעם לא ראיתם קרב כלבים, מדובר במחזה מפחיד למדי. שני כלבים שמזנקים אחד על השני, המון רעש ונהמות .במבחן התוצאה זה הרבה פוזה ומעט מאוד תוצאות. רוק על הפרווה ובמקרה המוצלח, טוב, תלוי למה קוראים מוצלח, כמה סימני שיניים. היא בכלל לברדורית. מדובר בכלב עם לסת רכה מאוד. פגיעות קשות אין כאן. והיא לא ממש גדולה, פחות משלושים קילו. אני נעשיתי מומחית בהפרדה בקרב. אחרי הפעם הראשונה שנכנסתי באמצע וקיבלתי נשיכות שלא ברור בכלל ממי הן, אני מתקרבת מהצד, תופסת את הרגליים האחוריות, אם יש לי מזל, או הזנב אם אין לי, או את הרצועה, אם אפשר בכלל, ומנסה להפוך את הכלבה כדי לערער את שיווי המשקל שלה. ואז אני גוררת אותה לצד. ואם זה לא מספיק כי הכלב השני מתעקש, אני מנסה לבעוט בו תוך כדי החזקת הכלבה. כי כלב, כמה שלא ירצה ללכת מכות עם כלב אחר, עם בנאדם הוא לא יתעסק. לא בלי סיבה טובה .

מה שהדהים אותי הוא שליידי תמיד מנצחת. מעולם לא הפסידה בקרב. אז לא הבנתי איך זה יתכן, הרי תמיד יש מישהו שיהיה חזק יותר וחכם יותר ממך, החיים לא בנויים רק מניצחונות, תמיד יש הפסדים. אבל היום אני מבינה הרבה יותר את מהות הכוח.

במשך שנים ניסיתי למנוע את הקרבות. הענשתי אותה בכל דרך סבירה , בכל דרך שחשבתי שתהיה אפקטיבית. היו מיקרים שהיא נפצעה, פעם אחת היא אפילו נפצעה קשה. לא היה לה איכפת. היא השתמשה בצווארון שלבשה כדי לדפוק גם איתו מכות לכלבים.

בינתיים לבנזוג נמאס,“ היא בחיים לא תפסיק עם המכות כי את מעודדת אותה.” קבע.
“ איך לדעתך אני מעודדת אותה? אתה בעצמך רואה שאני מענישה אותה .” התמרמרתי.
“ כן, את מענישה, אבל את מחייכת. היא רואה שאת מרוצה ממנה. והיא לא מבינה על מה היא נענשת ובגלל זה העונש לא אפקטיבי. את לא יכולה לזייף את זה איתה. היא כלבה, לא בנאדם, היא לא יכולה להתמודד עם מוסר כפול. ואת סותרת את עצמך כל הזמן.
וחוץ מזה,” הוא רטן ,” נמאס לי ללכת ברחוב ולראות אמסטפים שבורחים לצד השני של הרחוב, או שהם באים להתרפס, לשכב על הגב ולפתוח רגליים כשהם רואים אותה. אני מרגיש כמו דג קטן שמלווה לסיבוב פרוטקשן את הבוסית שלו במאפיה הרוסית”.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר” הכחשתי,”ובכלל זה מעליב אותי שזה מה שאתה חושב עליי, אני לא מרוצה מזה ואני לא אוהבת את זה. ".

טוב,אני מודה ,הוא צדק. למרות שאז לא הייתי מוכנה להודות בזה. אהבתי את איך שטיפלה במנוולים האלה. הצטערתי שאני לא יכולה לעשות את זה לבני אדם שעיצבנו אותי. ונהניתי להסתובב איתה. אהבתי את הכבוד והיראה שקיבלנו מאוכלוסיית הכלבים. הרבה פחות אהבתי את היחס אלינו מצד האוכלוסייה האנושית. מסתבר שאני דומה ללברדור. כולם אמרו את זה. הם חשבו שזה קוריוז נחמד.”זה נכון" הם התלהבו "שהכלב דומה לבעלים. זה כזה חמוד ! אתם כל כך דומות !". הייתי עושה פרצוף ואומרת תודה. התנחמתי בעובדה שלפחות זה דימיון ללברדור, חיה לא מכוערת במיוחד, שלא כמו השכנה שלנו שדומה לבולדוג שלה, כולל הלסת הכבדה כולל התחת המרובע. בינתיים גם הבנזוג התחיל לקרוא לי "חיה צהובה וחמודה שלי". תמיד ידעתי שהוא סוטה.

אני לא יודעת אם באמת הייתי דומה לה בהתחלה. אולי הדימיון התפתח בהדרגה. מה שבטוח הוא שהייתה לה השפעה עצומה עליי. היא לימדה אותי הרבה יותר ממה שהצלחתי ללמוד מבני האדם שמסביבי. אולי כי היא פשוטה יותר, פחות מורכבת, ואולי כי היא לא מדברת ולכן היא לא יכולה לבלבל אותי בשקרים הרגילים שאנשים מפיצים סביבם כמו רעל. היא לימדה אותי לחיות בהווה ולא לחשוב על העבר. היא לימדה אותי על אהבה ועל המשמעות של מסירות אמיתית. היא לימדה אותי איך להסתדר עם אנשים ואיך להשפיע עליהם. בזכותה כבר לא הייתי שקופה, היא ערכה היכרות ביני ובין העולם. אי אפשר להתעלם ממני כשאני הולכת ברחוב עם היצור המתוק והפרוותי הזה. היא האימא שמעולם לא הייתה לי. סוף סוף יש יצור אחד בעולם הזה שחושב שאני מושלמת, שאוהב אותי בלהט, שמעריץ אותי. כל הדברים שכל כך חסרו לי כילדה.
והיא לימדה אותי על כוח. כוח אמיתי והדרכים להשיג אותו. כמעט בלי לשים לב למדתי ממנה כל כך הרבה על אמנות המלחמה. שנים בקרב מגע ומהכלבה למדתי על מאבק וניצחון יותר ממה שלמדתי מכל המורים שהיו לי, מכל היריבים שאי פעם נלחמתי בהם.

ליידי תמיד מנצחת כי היא לא רואה בכלל אפשרות אחרת. הפסד הוא לא אופציה. וליידי תמיד מנצחת כי היא רוצה לנצח יותר מכל אחד אחר, כי היא חייבת לנצח, כי יש לה ביטחון מוחלט בניצחון שלה. וזה לא משנה שלא נולדת גדולה מאוד או חזקה במיוחד עם לסת ענקית והמון שיניים ושרירים בכל מקום, הדבר הכי חשוב בקרב הוא המוכנות הנפשית. זה מה שמבדיל את הכלבה הלוחמת מבעלי החיים הרגילים. המנטליות. את יכולה אולי להיראות כמו לברדורית מבחוץ אבל זה לא משנה את העובדה שבפנים את מלכה .