הגבירה מעיר האורות הכבויים

מה שתמיד מדהים אותי בנוגע לאנשים הוא הפער העצום בין מה שהם אומרים על עצמם למה שהם באמת. אני חושדת בכל לוחמי ואבירי זכויות האדם , תמיד נראה לי שבביתם הם מכים את בני זוגם, מתאכזרים לילדיהם ובזים לכל מוכה גורל באשר הוא, ומה אתם יודעים ? מהיכרות אישית זה בדרך כלל נכון. ופוליטיקאים, לצערי הכרתי כמה כאלו, אלו לרוב אנשים מתוסכלים מינית ולכן הם דוחפים את אפם לענייניהם של אחרים. ברור שיש אחרים, טובים, יוצאי דופן. אבל הקלישאות קיימות שם מסיבה טובה, הן לרוב נכונות.

אני לא זוכרת מתי הבנתי שאני שונה. זרה, שמסתכלת מבחוץ על החברה האנושית. לא דיברתי את השפה. ידעתי את המילים אבל לא הבנתי את המשמעות. דברים, ברורים ופשוטים לאחרים היו סתומים לגמרי עבורי. אהבה, רגשות, ידידות, קשרים אנושיים. לא הרגשתי את מה שהייתי אמורה להרגיש, בעצם לא הרגשתי כלום חוץ מזעם וכאב. היה ברור לי שאני מסוגלת למעשים שאף אדם שפוי לא מסוגל להם, שאני מסוגלת להתנהגות אנוכית לגמרי מניפולטיבית מאוד ושאני חסרת כל עכבות שיש לאדם הממוצע ושאלימות לא מרתיעה אותי כפי שהיא מרתיעה אחרים.

זה הפחיד אותי שידעו כמה אני שונה. תמיד מתנפלים על החריגים ומכסחים להם את הצורה. ניסיתי להיות כמו כולם. וזה היה ממש קשה , מזויף, מריח ממאמץ. אנשים נרתעו ממני. אני מצידי, לא הייתי צריכה את חברתם. ידעתי שאנשים מסוגלים לעשות המון דברים שאני אפילו לא מבינה. שרובם רוצים אהבה (מה שזה לא יהיה, הם מדברים על זה בלי סוף), שבסופו של דבר הם ימצאו בן זוג ויתחתנו ויולידו ילדים וידעתי שלי זה לא יקרה. מה גם שאני לא מתעניינת בזה בכלל.

אבל היה דבר אחד שאותו רציתי ולא מצאתי שום סיבה טובה למנוע אותו מעצמי. סקס. אני רציתי סקס. הדבר היחיד שהיה בעל משמעות כלשהי עבורי. מגיל ארבע עשרה עד עשרים וארבע .

כל מה שיכולתי לדעת באמת על נשים וגברים היה מה שהם טרחו להצהיר על עצמם. אם הייתי בנאדם רגיל הייתי מבינה שאלו שקרים מגוחכים. ואני תוהה עד היום האם הגברים יודעים שאלו שקרים או שהם מאמינים בכנות לשקרים של עצמם.
כשאת לא רגילה את כנראה מגיעה למצבים לא רגילים. במובן מסוים אני יודעת יותר על החברה האנושית מאשר אם הייתי חלק ממנה.

שמעתי וקראתי במבחר גדול של מקורות שגברים ממש רוצים סקס. שהם יסכימו לשכב עם כל בחורה שתציע להם סקס. ושלאשה יפה אין שום קושי להשיג מין כי אף גבר לא יסרב לה.
זה כנראה השקר הכי גדול בהיסטוריה.

במשך עשר השנים האלו הצעתי באופן מפורש הצעות מיניות לגברים רבים. אני יפה ומושכת ומעולם לא הייתי וולגרית .הייתי באה ואומרת – אני רוצה לשכב איתך. נכון שאני לא נוהגת לחייך הרבה או בכלל,או לשחק בשיער שלי ואני לא נראית מינית במיוחד, כלומר הלבוש שלי לא כולל מיני ומחשופים. אבל אם מה שנכתב היה נכון אז רובם היה אומר – בשמחה.

במציאות, לזכות בלוטו היה קל יותר. רוב הגברים שפניתי אליהם התעלמו מקיומי לגמרי או התעלמו ממה שביקשתי כאילו לא ביקשתי אותו. לא נהגתי לחשוב על כך אז, כי זה ממש לא עניין אותי מה הסיבות להתנהגות המשונה הזו. וגם לא נעלבתי. הרי לא ראיתי אותם כאנשים משמעותיים. ובכלל לאנוכיות , למחשבה שרק את קיימת והאחרים הם חפצים שצריכים לשמש אותך, יש הרבה יתרונות. בכלל לא לקחתי את זה כעלבון. אז הם אמרו לא, אז המשכתי לנסות, והמשכתי לא להצליח.

היו מעט מיקרים יוצאי דופן בהם הגבר ממש שמע אותי ואפילו הסכים. אלו היו אנשים מיוחדים מאוד שעד היום אני זוכרת לטובה. (אם כי נראה לי שכפי שהתנהגתי הם אולי מצטערים שהכירו אותי). וכמובן שמשכתי גברים מסוג מאוד מסוים. גברים כמו שאני אוהבת.

כשאני חושבת על זה אני מבינה למה התעלמו מהקיום שלי. כשקורה לך משהו מוזר שבכלל לא מסתדר עם כל מה שאתה יודע , הדבר הראשון שאנשים עושים הוא להתעלם ממנו. במדריך הטרמפיסט לגלקסיה כינו את זה "שדה הבעיה של מישהו אחר" נטען שם שאפשר להסתיר הר גדול באמצע כוכב לכת מאוכלס אם טורחים לצבוע את כולו בורוד ולשים עליו סוללה שמפעילה שדה התעלמות חלש. אני הייתי ההר הורוד שתקוע באמצע. מסתבר שיש פרוטוקול ברור לחיזור. ובו נכתב כנראה מי עושה מה ואיך ואני רמסתי אותו ברגל גסה. ומכיוון שזה היה כזה מוזר זה היה כאילו לא התקיימתי בכלל. לנשים יש כזה תפקיד ברור ומוגדר ומשעמם ופאסיבי וממש לא מתאים לי. גם היום שאני חכמה ונחמדה הרבה יותר זה לא מתאים לי.שמתי זין על הכללים ובתמורה נהפכתי לשקופה.

לנשים כעורות ממני בטח היו פי מאה יותר מחזרים לבחור מהם. אבל מה לעשות שאני כמו הפוליטיקאי המפגר מהנאום – אני אנווט, אני אבחר, אני אזום, אני אנהל, ככה אני רוצה.

ואולי יש עוד סיבה. משהו שלא ידעתי אז אבל אני יודעת היום. יחסי מין לרוב לא מתקיימים בריק. אדם מביא לסקס את הנפש שלו, הערכים שלו, העבר שלו, הרגשות שלו. אני לא יכלתי להביא את הדברים האלו כי הייתי מנוכרת. וההבדל בין יחסי אהבה למין מנוכר הוא בערך כמו ההבדל בין השמש בצהריים למנורת פלורסנט קטנה. אולי הם ידעו ואולי הם הבינו. אני חושבת שהם הבינו. בסופו של דבר גברים יכולים ללכת אחרי השקרים של עצמם אם הם עדיין נמצאים בשטח הבטוח של הפרוטוקול המתוקן ליחסי ההתנהגות המחליאה בין המינים. או שהם יכולים לשאוף לרגשות ולאהבה שלהם אין שום פרוטוקול ואף פעם לא יהיה.
ואצלי לא התקיים אף אחד מהמיקרים . הם צדקו. כי באמת הייתי שקופה. חברתית כמובן, אבל גם בעצמי לעצמי, לא הייתה לי אישיות אמיתית שמישהו יכל להכיר.

לא שאני מתלוננת, היום גם אני הייתי דוחה מישהי כמוני. וחוץ מזה היו יתרונות ברורים למי שאני, יתרונות מובהקים. ואני עדיין מעדיפה להיות אני. הפער בין הדרישות החברתיות, בין מה שהיו מצפים ממני, למציאות, זה היה משגע אותי.
וזו גם עבודה קשה מדי שבכלל לא משתלמת.

אבל זה כבר נושא לפוסט אחר לגמרי. על איך מחנכים אותנו להיות משהו מסוים ואז אחרי שהפכנו בדיוק למה שרוצים שנהיה. אנחנו מגלות שזה חרא מושלם. ושונאים אותנו לגמרי על מה שאמרו לנו שהולכים לאהוב אותנו עבורו.

המסקנה הכי משמעותית מכל בלבול השכל הזה היא שידע זה הדבר הכי חשוב, הכוח הכי חזק שיש. העולם שוטף אותנו בשקרים וכובל אותנו לאידיאות מזויפות וחלומות של אחרים. אם נדע מי אנחנו, ומה אנחנו באמת רוצים נוכל לחיות את החיים שלנו ולא של מישהו אחר. מה שגיליתי על ההתנהגות הגברית הוא שרוב הגברים פשוט רוצים להיות נאהבים ולאהוב בחזרה. אולי זה פתאטי, אולי זו קלישאה. אבל יש סיבה שהקלישאה הזו קיימת, היא בדרך כלל נכונה.