הגבירה מעיר האורות הכבויים

בזמן האחרון אני חושבת על איך הגעתי למצב בו אני נמצאת.
או במילים פשוטות יותר למה אני דפוקה כל כך.

אומרים שהכל מתחיל בילדות. ילדות שאני מעדיפה מאוד לשכוח.

יש כמובן את אמא שלי שאני לא אכתוב עליה . ואת אבא שלי.
עד היום אני לא יודעת האם הוא היה שם איתנו, בלתי נראה אבל רואה כל מה שהיא עשתה לי או שלא היה בכלל.

לרוב האנשים יש עבודה שמפרנסת אותם אבל לא מגדירה את מי שהם. לאבא יש קריירה שהיא חייו אבל אף אחד לא יודע עליה. הוא עובד, או יותר נכון, משרת את הציבור הישראלי באחת מסוכנויות הביטחון של המדינה.

אדם שאיש לא מכיר. שעובד קשה מאוד כדי שאף אחד חס וחלילה לא יזכור אותו. זה בכלל לא פשוט כמו שזה נראה. צריך למחוק ולבטל את כל החלקים המיוחדים שמגדירים אותך ולהציג לעולם חזות מרוטשת ויצוגית שהיא כזו משעממת ששוכחים אותך עוד אפילו לפני שהסתכלו עלייך.

לפי מה שקראתי בספרים לאדם יש תשוקה עזה שיכירו בו, הוא משתוקק להיות בעל ערך ומשמעות. להבדל מההמון.
בימינו אנשים רוצים להיות מפורסמים ולכל אחד יש כרטיס בפייסבוק או סירטון ביו- טיוב. אולי פירסום זו הקבלה האולטימטיבית. הרגשה שכולם אוהבים אותך.

בשביל אנשים כמוני וכמוהו פירסום הוא כנראה הסיוט הכי גרוע שאנחנו יכולים לדמיין.
להיות חשופה לאנשים אחרים אומר שהם יכירו אותך, שיהיה להם מידע עלייך ואז יהיה להם הרבה יותר קל לפגוע בך. זה סיכון שאף אחד מאיתנו לא מוכן לקחת. ולכן גם אף אחד מאיתנו מעולם לא ביקש עזרה ואולי בגלל זה אין לנו חברים. (אמיתיים).

כשהייתי קטנה הוא לא הסביר לי שאסור לדבר עם אנשים. להיפך, צריך להיות נחמדה ולא להוות איום גלוי, לא להתבלט בשום דרך, כדי להשיג מידע ולהגן על עצמך. אמנות השיחה בה לא אומרים שום דבר חשוב היא דבר די מסובך שאין לי הכישרון לפרט כאן. צריך רב אמן כדי לתאר את האבסורד.
בעיקרון, כל אדם הוא אויב, או לפחות אויב בפוטנציה. מתישהו תמצאי את עצמך מתמודדת נגדו כי החיים מלאים קונפליקטים וניגודי אינטרסים ואת צריכה להיות מוכנה. והאויב הנורא ביותר הוא מי שבכלל לא נראה כאויב, חברים, קרובי משפחה, אנשים שאת סומכת עליהם. הם הכי מסוכנים.

כששואלים אותי מה שלומי אני תמיד אומרת שמצויין, כמו שתמיד אמר לי להגיד, אפילו אם באותו יום אני חולה, או רבתי ריב עצבני או ששברתי רגל . אנשים, כך אמר אבא, לא באמת מתעניינים בבעיות שלך, הם לא באמת רוצים לשמוע אותך ולכן אל תעיקי עליהם. אבל אם הם כן מתעניינים בבעיות שלך ורוצים באמת לשמוע מה שיש לך להגיד, אז את באמת בצרות. שימי לב שלא תאמרי שום דבר. כל דבר שתאמרי ישמש נגדך בעתיד.

זו הסיבה שאף פעם לא כתבתי שום דבר. כל דבר שאני אכתוב, אפילו אם יהיה פרטי מישהו אולי ימצא אותו ואז אני אהיה בצרות. אסור להשאיר עדויות כתובות - הוא צהל בהזדמנות, תוך סיפור אנקדוטה על איזה "לקוח" שכתב לתומו יומנים אישיים שהם מצאו ועכשיו יש להם יתרון עצום ויכולת לחלוב ממנו מידע במהירות יחסית.

מידע כתוב שאנשים משחררים בטיפשותם הוא חומר נפץ שמחכה להתפוצץ. פצצה עם מנגנון השהייה לתאריך לא ידוע. אין דבר כזה אנונימיות. את יכולה לחשוב שאת כותבת בעילום שם אבל למעשה לכל אדם יש סיגנון שמאפיין רק אותו, אוצר מילים ותחביר יחודי רק לו. וזה בלי להזכיר שכל פעולה אלקטרונית משאירה עקבות ברורים.
חבל לשחק לידיים של האויבים שלך.

גם חבל ליסוע כל פעם בדרך שונה כדי שאף אחד לא ידע מה המסלול שלך. ועצם העובדה שבימינו אני יוצאת עם הכלבה לטיולים בשעות קבועות היא בוודאי משגה רציני.

גרנו בבית משותף כמו רוב האנשים בישראל שגרים במרכז. זה מאוד לא מצא חן בעיניו בלשון המעטה. החלום שלו היה שהשכנים לא יכירו אותו. והוא עשה כל דבר שיכל כדי לא להיות נגיש. הוא היה עולה במדרגות כשהאור כבוי ורק אחרי שבדק שאין שם אף אחד .לפעמים הוא היה שולח אותנו לראות שחדר המדרגות שומם. זה היה מין משחק ששיחקנו ביחד. כשעברנו דירה אני זוכרת ששתינו קפה באותו בוקר והוא אמר – החלום שלי זה שמחר השכנים יתעוררו ולא יבינו לאן נעלמנו. כמה חבל שהמובילים לא מוכנים לעבוד בלילה ובכלל הם עושים יותר מדי רעש.
כמובן שאסור היה לספר שאנחנו עוברים.

וככה הוא חי. ככה אנחנו חיים. אף אחד לא יודע מה הוא עושה. על מה הוא חולם ומה הוא רוצה. אני יודעת שהוא רוצה שאף אחד לא ידע עליו שום דבר אף פעם. ובאמת הצליח לו. הוא סיפור הצלחה. מישהו בכלל יודע שהוא חי ? מישהו בכלל יודע שאני חיה ? שאני כאן ? ומה אני אשאיר אחריי כשאלך, אם בכלל אשאיר איזה דבר ?

הוא איש מאוד נחמד אבא שלי, מאוד חביב. אנשים מרגישים מיד שהם יכולים לבטוח בו, לספר לו דברים. גם לי יש את זה. אנשים תמיד מספרים לי את הסודות הכי איומים שלהם. בניגוד לכל מה שלמדתי שאנשים תמיד עושים ואמורים לעשות, אף פעם לא השתמשתי בזה נגדם. טוב, חוץ מלהלשין על משפחה שאונסת את הילדים שלה, אבל לדעתי זה לא דבר רע.
אבא שלי חשב אחרת. מיד כששמע על זה הוא שטף אותי בתוכחה .הוא אמר לי- שהמשטרה לא תהיה מסוגלת להגן עליי הרי הם לא יכולים להימצא בכל מקום, שעשיתי טעות קשה וחשפתי את עצמי. שבמקום לחשוב על עצמי במקום הראשון בסדר העדיפויות, העמדתי שם מישהו אחר, ילד, שאין לי שום קשר אליו. הוא צדק. הם באמת איימו עליי ברצח, הטרידו ועקבו אחריי. אבל לדעתי זה היה שווה את זה. אף פעם לא הייתי מסוגלת לעמוד מנגד, לראות התעללות ולא לעשות כלום. כמו שהוא עשה כל החיים שלו. ואני אמרתי לו - שהתנהגות כמו שלו לגמרי מסבירה איך אירועים כמו השואה התרחשו. ואז לא הייתי מוכנה לדבר איתו במשך הרבה זמן. שתי התגובות, שלי ושלו, היו אוטומטיות, בלי מחשבה, אבל לדעתי הן מראות משהו על מי אנחנו באמת. אחר כך השלמנו. אבל אף אחד מאיתנו לא השתנה.

למדתי ממנו הרבה על כוח וחולשה. אבל הוא לא היה המורה הטוב ביותר שפגשתי בחיים.

אני לא אוהבת אזיקים וקשירות. לפעמים אני משתמשת בהם כי הצד השני רוצה. אבל זה לא עושה לי את זה . זה הרבה יותר שווה ומשפיל בלי כפייה חיצונית. כשאת יכולה ללכת בכל רגע אבל את בכל זאת חייבת להישאר, בכל זאת לא יכולה לברוח כי משהו חזק ובסיסי ומפחיד הרבה יותר משאיר אותך נטועה במקום מאשר איזו חתיכת מתכת. האונס הכי משפיל הוא לא עם מי שכופה עלייך באלימות אלא עם מי שאת נכנעת לו ריגשית ורוחנית. עם אהבה. זה ניצול אמיתי, זה כאב שמשאיר סימן. ואם את לא מודעת לזה, את חושבת שהפכת למשתפת פעולה באונס של עצמך. ואין דבר נורא מזה.

עולם השליטה, עלאק, סקס חריג, כאילו. אין באמת דבר כזה. הכל אותו הדבר. כולנו אותו דבר. יש רק כאלו שגלויים לגבי זה ואת השקרנים שמשחקים בכאילו. לפחות אצלי הכל ברור. וזה הרבה יותר הומני ומוסרי מכל האנשים הרגילים שהיחסים שלהם כאילו מבוססים על אהבה אבל כל מה שיש שם זה מאבקי כוח,שליטה והשפלה. מספיק לראות קצת פורנו קונבנציונלי כדי לדעת שעמוק בפנים וגם לא עמוק בכלל כל היחסים בין גברים לנשים בחברה שלנו בנויים על השפלתן והכפפתן של נשים על ידי גברים. וזה נחשב לסקסי. בעיניי זה לא מגרה בכלל. זה מגעיל נורא כשזה אמיתי. ושם זה אמיתי לגמרי. רק שזה שקוף כל כך שאף אחד כבר לא רואה. אצלי זה משחק ואז זה סבבה.אז זה סקסי. אני הנורמלית וכל השאר רעים וטיפשים.

כוח אמיתי הוא כמו הכוח שיש לפורנו. לא הפחדה ואיומים ואלימות. כל אידיוט יכול להטיל אימה וזה עובד בצורה כזו שיטחית וזה כל כך לא יעיל .אלא לימוד והפנמה או אם תרצו שטיפת מוח. כוח אמיתי זה משהו שחודר ועוטף את הקורבן כך שהוא אפילו לא מבחין בו. ומחליף את הרצון שלו ברצון של המענה שלו.
פורנו הוא תמיד כלי מרכזי בהתעללות מינית. עוד דרך להבהיר לקורבן את המקום האמיתי שלו. אבל יש גם הרבה יותר גרוע, למשל, שיטות של דיכוי חברתי.

פסיכיאטריה היא דוגמא מצוינת. מה שהם עושים זה אפילו יותר טוב מפורנו. כל כך מרושע שזה גאוני. לשים תגית על בנאדם שלא מתנהג כפי שהם חושבים שהוא חייב, לתייג אותו כלא ראוי למעמד של יצור תבוני ולזכויות אדם בגלל שהם החליטו ככה..
אני לא מדברת על מחלות נפש קשות אלא על דברים כמו אוננות והומוסקסואליות שכבר הוצאו מרשימות הסטיות כי בימינו למאוננים ולמזדיינים יש מספיק כוח. אבל נשארו כל מיני דברים מבריקים ברשעותם – בעיקר בנוגע לדיכוי נשים. נשים נחשבות כמופרעות אם הן א' לא רוצות לשכב עם בנזוגן מתי שהוא רוצה ב' אין להן מספיק תשוקה אליו ג' רוצות למצוא חן בעיני גברים ד' תלותיות מדי ה' נחמדות מדי. והכל במילים מסובכות שהעמך לא יוכל להבין. לא מאמינים לי ? תבדקו בעצמכם. הכל כל כך סובייקטיבי וחארטה אחת גדולה שכל אחת יכולה להיחשב לפסיכית. דרך נהדרת לאנוס נשים . האונס הכי קשה שיכול להיות. השפלה טוטאלית של האני. פסילתו של כל מי שאתה כאישיות. כל האישיות שלך הופכת בעצם לסימפטומים של המחלה שלך ואתה מאמין להם ומשתף עם זה פעולה. בחיים לא הגעתי לרמה הזו. אולי כי אני לא סוכנות ממשלתית עם כוח בלתי מוגבל לדרוך על בני אדם. אני אפילו לא יודעת באמת אם אני מתפעלת מזה או מקבלת מזה בחילה. אבל אני מכירה בגאוניות של הנבלות המקיאווליסטיות האלו.

זה לא שאי פעם אבא פטפט על העבודה שלו. אבל שמעתי קטעי שיחות פה ושם , ,או הערות שהיה מעיר ולמדתי איך אנשי מקצוע מוציאים מידע מאדם שלא רוצה לתת אותו. מידע אמיתי , לא שקרים, שזה מה שהפחדה ואלימות יתנו לך הרבה פעמים. בניגוד למה שאנשים חושבים, לא מענים פיזית, לפחות לא כדפוס קבוע. מה ששובר אנשים הוא לא הפחד ולא הכאב אלא טוב לב והתחשבות.

ברור שלא משכנים אותם במלון חמישה כוכבים. ולכל אחד צריך גישה שונה כי אנשים הם שונים אבל כעיקרון חקירה מתבססת על כמה גורמים - הראשון הוא אימה. ניעור הנחקר מכל הביטחון שלו. ועירעורו הנפשי. הידיעה שהוא לבד ואין אף אחד שיעזור לו, שיציל אותו והוא נתון לחסדים של מי שכלא אותו. הציפייה לזוועה שתתרחש היא תמיד הרבה יותר גרועה מהדבר עצמו. צריך למשוך את הציפייה הזו עד שהכלוא מעורער לחלוטין.

השני הוא הבידוד. מדהים כמה בני אדם זקוקים לחברת בני אדם אחרים. כמה שזה משגע אדם. שהוא מושאר שעות לבדו, בלי רמז לשעות שחולפות, ליום וללילה שעוברים בחוץ כשהחוקר הוא האדם היחיד שהוא רואה. הקשר האנושי היחיד שנשאר.הוא נעשה תלוי בו לחלוטין. כדי לערער עוד יותר אפשר למנוע שינה.

ואז כדי לשבור אותו מתייחסים אליו טוב. קצת חמלה, קצת התחשבות , סיגריה או כוס מים. וזה מספיק באותה נקודה כדי שהחוקר יהפוך לחבר הכי טוב שלו. כדי שיעשה הכל לרצות אותו.

ככה אנחנו בנויים. אף אחד לא חסין. וגם אם אני יודעת את זה תיאורטית זה לא באמת יעזור לי במציאות. לאף אחד זה לא יעזור. בחקירה אמיתית כולם נשברים בסוף וכולם מדברים וכולם משתפים פעולה. בעיניי, באחדות הזו, בדימיון הזה, יש משהו מאוד מנחם.

הקירבה לאדם כזה משנה את האופן בו רואים את העולם.
אנשים שנתפסים בציבור כפושעים, יכולים להיתפש כגיבורים שעשו את מה שחייב היה להיעשות. לעומת זאת גיבורים לאומיים נראים פאתטיים לעיתים, כי יצא לך להכיר אותם ואת יודעת שמאחורי הגבורה עומדים הרבה פעמים נרקיסיזם, טימטום ורצון לצאת "גבר". זה עדיין לא הופך את מה שעשו לחשוב פחות ובכל זאת, זה מראה שגבורה היא לא דבר מבודד בזמן ובמרחב, היא לא תמיד נעלה, לפעמים היא אנוכית, היא תלויה בדברים אחרים. אציליים פחות. פרוזאים יותר.

למה כוח הוא לא דבר מונוליטי, חד משמעי ?למה לשום דבר אין ערך מוחלט ? אבא שלי, גבר חזק לכל הדעות, תמיד היה הסמרטוט המושלם של אמא. בבית, היא המלכה ואבא, כמאמר הפיתגם , הולך זקוף מתחת לשולחן. הוא בחיים לא התערב במה שהיא עשתה , כנוע ברמות על ועד היום היא רודה בו והוא קורא לה מאחורי גבה " מפקדת הכוחות העליונים". ככה הוא העדיף את זה. ככה הוא עדיין מעדיף את זה. הוא מעולם לא הגן עלי מפני אמא, תמיד הרגשתי לבד ולספר על הצרות שלי לא הייתי מסוגלת. אני עייפה מהסיפור הזה ונמאס לי.