הגבירה מעיר האורות הכבויים

אני ערה כבר יותר מ - 24 שעות. זה קורה הרבה בזמן האחרון. עוד אחד מהתקפי המלנכוליה שלי.
בגילי אני כבר יודעת שזה יעבור מתישהו, אבל כשזה קורה זה נמשך כמו נצח.
ולא, אין לי בעיה פסיכיאטרית. לא במובן הצר של המילה. הבעיה שלי היא, שאני חכמה מדי.
(ואולי גם רגישה מדי ?) או שאני פשוט מפגרת ומצפה שאנשים יתנהגו לפי החוקים ולא יעשו מה שבא להם ?
כי הם כבר עברו את גיל חמש ואני דורשת שיתנהגו בהתאם. ממש לא יפה מצידי.

מותר לי לכתוב את זה. אף אחד כאן לא מכיר אותי. זה לא כאילו אני משוויצה. זו עובדה. ולא אחת טובה במיוחד.
להיות מבריקה מדי זה אף פעם לא טוב. שאר האנשים שאת פוגשת הם דבילים
דרך המחשבה שלהם, אם את חייבת להיות איתם בקשר, היא מעוותת ועילגת ודפוקה, ואין שום דרך
להסביר להם כמעט שום דבר. הם גם חלשים וגם רעים ואכזריים ואת יודעת את זה. והם יודעים שאת יודעת.
ושניכם יודעים שאת טובה יותר. ובסוף כולם שונאים אותך.

המציאות נראית כרגע כמרק אחד גדול וצבעוני שמישהו הקיא על המדרכה.

אומרים שההכרה שלנו, המודעות שלנו, כל הזמן מנסה למצוא או בעצם ממציאה לעצמה
סדר והיגיון כדי לסדר את הכאוס שמסביבנו בתבניות הגיוניות. אבל אני יודעת שזו אשליה.
אין תבנית. אין סדר. אין היגיון. אין משמעות. אנשים לא מכבדים את הגבולות שלי.
וגבולות זה הדבר הכי חשוב. כי אם העולם הוא חסר סדר את חייבת לסדר בעצמך לפי החוקים
אבל לא נותנים לך.

קחו לדוגמה את העבודה. אני דואגת שיהיה תיעוד כתוב להכל. אני כותבת הוראות ברורות מאוד.
וכמובן, מקבלת משהו הפוך וסותר למה שביקשתי. זה קורה לפחות בחצי מהמיקרים.
מה, הוא לא יודע לקרוא ? או שאני פשוט לא חשובה מספיק כדי לקרוא את המיילים שאני שולחת ?
ועכשיו הם יתעצבנו כי אני אכריח אותם לעשות הכל מההתחלה. ואני גם אגיד בדיוק איך אני מרגישה.
אם אני רוצה לקבל את מה שמגיע לי אני חייבת ללחוץ. אחרת אני אשאר עם זבל.

וזו רק דוגמה. זה ככה כל הזמן. ופשוט נמאס לי להלחם ככה כל הזמן.
כל הזמן אני צריכה להגדיר את הגבולות שלי, לסמן אותם באופן תמידי. ולהעניש את כל מי שחוצה אותם
כי אחרת הוא ימשיך וימשיך וימשיך. ובסוף אני זו שלא בסדר. רק בגלל שאני לא מוכנה שידרכו עליי ?
אני אמורה להשלים עם יחס כזה ? או עם מוסר עבודה קלוקל ?

ואני מצפה מאדם שמועסק על ידי חברה כלשהי שידע מה היא עושה בערך. ולא יבזבז את זמני. כי אם אני יכולה להיכנס לאתר
של החברה הזו ולקרוא באתר שלה. גם אם הוא יזיין לי שכל במשך שעתיים של שטויות מוחלטות
ויבזבז את זמני ואת זמנו בפיזור שקרים, הם ישארו שקרים. וכן, זה מכעיס. לא, זה מעליב.
מה הוא חושב שאני לא יודעת לקרוא ? בעצם ברור שככה הוא חושב. מסתבר שאני מוקפת באנשים עם
בעיות בהבנת הנקרא. כנראה שזה הסטנדרט בימינו.

בקיצור, נשארתי הנורמלית היחידה ? ככה זה נראה. אבל אם אני היחידה אז אני זו שמטורפת.
וכולם צריכים מישהו שיהיה איתם מישהו שיהיה נחמד אליהם. גם אני צריכה חברים. ומשפחה. ובבקשה, אולי לא נכנס לשם.

אני מרגישה שאני גוועת לאיטי. פעם הייתי יוצאת לריצה ובערך בדקה החמש עשרה או העשרים הייתי מפסיקה לחשוב.
או שהייתי רוכבת על אופניים ואחרי שעה כבר הייתי שוכחת. או מתאמנת ואז אני בכלל הייתי מרוכזת לגמרי.
אני לא מצליחה יותר. באימון האחרון חטפתי מכה בראש כי לא הייתי מפוקסת ואז הייתי עוד יותר לא מפוקסת
וחטפתי עוד מכות.

אומרים שדיכאון. כמו פחד. כמו כעס. כמו כל הרגשות שלנו. הוא כלי עם ערך אבולוציוני. כלומר, אם רע לי כל כך
אני צריכה לקום ולעשות משהו בנוגע לזה. כדי לפתור את הבעיה שלי. הדיכאון מעיד שמשהו אני עושה לא נכון
שבחרתי לא נכון.
רק שאני לא יודעת מה. אני מניחה שרוב הנשים היו הולכות לקניות. אני שונאת קניות.