עכשיו, כשכמעט כולנו, מחוסנים, ומצוידים בנוגדנים טריים ודרכון ירוק, אפשר רגע לעצור, להירגע, ולשאול מה הצעד הבא. בקרוב נמשיך במבצע החיסונים ונחסן את הילדים והנכדים (לי עדיין אין) של כולנו. האמת?! נמאס כבר מכל הבידודים האלו שלהם, בכל שני וחמישי.... זה מבלבל אותם ואותנו וכבר הותשנו.
אז רגע לפני שמתחילים במבצע, מצאתי בתוך ים המידע, ראיון שמשך את תשומת ליבי.
הוא סיקרן אותי.
לא כי המרואיין בוודאות צודק, אולי הוא טועה לגמרי ואין פה בכלל מקום להתלבט.
החיסון של פייזר הוכיח את עצמו מעל ומעבר (בינתיים) ומספר החולים קשה, ממשיך במגמת הירידה.
ואולי הקורונה היא בכלל עניין של העבר. ואז, בכלל זו סיבה למסיבה ואין מה לחסן ילדים.
אבל מה אם המרואיין בכל זאת צודק? האם התחלואה בילדים מצדיקה את חיסונם?
האם יש מחיר לדקירה הקטנה בכתף? האם הילדים באמת מסכנים אותנו יותר ממה שאנחנו את עצמנו?
אני ממליצה להתרווח בנחת ולהקשיב לראיון הזה עד הסוף!
מקסימום, נלמד עוד כמה מושגים בביולוגיה או סתם נתענג על מבטא זר, כי זה הכי קרוב שהיה לנו חו״ל, לאחרונה. אני ממליצה!
לאלו מאתנו שאינם ביולוגים, אני אנסה להסביר במילים שלי את דבריו של גרט ונדן בוש.
גרט מדבר על חיסון בעת מגיפה. כשמתנפלים עלינו נגיפים של קורונה מכל פינה. זה שונה מלהתחסן לקראת מפגש עתידי במדינה רחוקה, כשאין מגיפה.
ספציפית, הוא מדבר על החיסון הגאוני של פייזר, זה שיודע לייצר לנו נוגדנים בכמות מטורפת בדם והם באמת יעילים, לפחות כנגד הוריאנטים שיש כאן כרגע, ומורידים את הסימפטומים לתחלואה הקשה.
במהלך תקופת ההתחסנות, בעוד אנחנו מייצרים לנו בגוף נוגדנים, בשקט, בלי שנשים לב, אנחנו גם מלמדים את הקורונות שבתוכנו שעור בלהתחמק. זה קורה ברמה האישית וגם ברמה של האוכלוסיה (כי גם המחוסנים מפזרים קורונה). במילים אחרות, אנחנו יוצרים נוגדנים והיא, הקורונה, משתנה כדי שהם לא יזיזו לה. אם במקרה מישהי בחבורת הקורונות שורדת את הנוגדנים שיצרנו, היא הופכת לווריאנט עמיד.
ונדן בוש, עוצר רגע לחשוב על משהו שאנחנו עדיין לא מבינים, ויש המון דברים שאנחנו עדיין לא מבינים על הקורונה, גם אחרי שנה שהיא איתנו. אחת השאלות החשובות הן, למה יש אנשים שהם א-סימפטומטים, שהקורונה עוברת להם בקלות יחסית? ואחרים, שמקבלים אותה קשה, אפילו מאד!? התשובה לא נמצאת בנוגדנים, הם מגיעים רק אחרי המפגש עם הוירוס, ונמצאים שם בשביל הפעם הבאה, אם היא תעז להתקרב אלינו שוב. אבל הקורונה היא וירוס חדש לנו, זה הדייט הראשון איתה ואין לנו נוגדנים שזוכרים אותה ממפגש קודם. ובכל זאת, חלקנו צולחים את הקרב והשאלה היא למה? התשובה היא, שיש לנו בגוף סוג של תאים בדם שנקראים natural killer cells (NK cells). הם יעילים יותר באנשים צעירים (ובכלל מערכת החיסונית הלא-ספציפית, המולדת), וזו אולי, אחת הסיבות, לכך שאנשים צעירים כמעט תמיד לא מרגישים בכלל את הנגיף, או חווים תסמינים קלים יותר.
ה-NK האלו, הם החבר׳ה שמפטרלים לנו בגוף ומגיעים לארוע ההדבקה בתוכנו, הם לא ספציפיים, לא נקשרים מי יודע מה - אבל הם אלו שאמורים לגלות גם דברים שלא פגשנו אף פעם, הם לא זריזים ומדוייקים, כמו נוגדנים שפייזר עזרה לנו לייצר. חשוב לשמור עליהם במצב טוב, במיוחד בעת מגיפה. הם אלו שעוזרים לנו להתגבר על הוירוס, הם מרחרחים, נקשרים ומחסלים את הוירוס ואפילו דואגים לגייס את מי שצריך כדי שנייצר בתוכנו נוגדנים, אותם נוכל לשגר בדייט הבא עם הקורונה.
השאלה שמעלה ונדן בוש היא: ומה יקרה עכשיו, כשאנחנו מחוסנים? נניח שמפינה חשוכה תזנק עלינו ווריאנטית מגונדרת? אתם זוכרים, אחת מאלו שלימדנו לחמוק ובעת מגיפה יש הרבה כאלו. הטענה של ונדן בוש, שהנוגדנים הרעננים והיעילים של פייזר יזנקו על הוריאנטית מכל עבר, הם ידחפו, ירמסו וידלגו מעל ה- -NK cells המפטרלים המנומנמים שלנו. הבעיה היא שהמתנפלים הצעירים והרעננים, לא יהיו יעילים, כי הם הרי תוכננו לנטרל את הקורונה הקודמת, זו שהייתה כאן קודם, הקורונה המקורית, כשפייזר יצאו עם החיסון.
אז מה עשינו? זהו-התחסנו, הנוגדנים הרעננים בגוף שלנו לתמיד, אי אפשר כבר להגיד להם: לכו מכאן, תנו למערכת שלנו צ׳אנס להתמודד, תנו ל- NK cells היקרים שלנו הזדמנות להגיע, לרחרח ולבדוק מה העניין כאן, ובסופו של דבר גם לייצר בעצמנו נוגדנים מדוייקים יותר. עכשיו ל- NKs שלנו אין צ׳אנס. ועם מה אנחנו נשארים מול הוריאנט החדש? זהו, שעם כלום – משלנו. בעצם, אנחנו נשארים עם התקווה שמהנדסי פייזר ימהרו לנחש נכון בשבילנו איזה וריאנט הגיע ולצרוך מהם מהר מהר סטוק חדש של זריזים ספציפיים.
אז עכשיו נשאל שוב, האם באמת נכון להנדס נוגדן ספציפי ולחסן בעת מגיפה? כשיש כל הזמן וריאנטים מסביב? האם באמת היה נכון להכניס את הבריונים האלו לגוף שלנו ולהעניק להם תהילת עולם, תוך החלשה, של המערכת הלא ספציפית הטבעית שלנו?
האם אנחנו מבינים את הנזק שאנו גורמים, במו ידנו, לעצמנו כאנושות יהירה, שרוצה הכי מהר, הכי טוב, הכי חזק? לפני שאנחנו מבינים בדיוק מה אנחנו עושים?
ומה האופציה האחרת? אולי היה צריך לבודד את המבוגרים והמוחלשים ולהניח לאחרים לחיות, לאתגר את מערכת החיסון שלהם? אולי צריך להכיר קודם כל בעובדה שאנשים ימותו, באחוז מסויים. אנחנו עדיין לא יודעים איך למנוע מוות, שזו המחלה הכי גדולה של האנושות- הפחד מהמוות.
אז למדענים שבינכם, האם היושרה האקדמית שלכם מאפשרת לכם לבטל את מה שגרט ונדן בוש אומר? האם אתם מוכנים להתעמת מולו ברמה האקדמית?
ובנימה אישית:
אני רגילה לחקור דברים קטנים קטנים, כאלו שאפילו לא רואים במיקרוסקופ ולפעמים, לשם השעשוע, אני נהנית להשוות את הדברים הקטנים לדברים גדולים מעולם המקרו.
האם אנחנו, המדענים, לא מתנהגים קצת כמו אותם הנוגדנים הזריזים והספציפיים של פייזר?
נאחזים בדבר אחד, מבריק גאוני חדש וטוב, כזה שפותר את כל הבעיה, זבנג וגמרנו.
מגחיכים ומתעלמים מהמרחרחים, משואלי השאלות, המתמהמהים, האיטיים יותר, אלו שמנסים ללמוד את הוירוס, רגע לפני שמתחכמים איתו.
אלו שמנסים לראות את התמונה כולה. אולי בכל זאת היינו צריכים להשאיר להם קצת מקום?
אפילו שהם לא המומחים הכי גדולים במערכת החיסון, שהם לא עונים מהר ולא תמיד לעניין ואין להם משרד בריאות שתומך בהם.
אולי כחברה חשוב לשמור אותם, ואת ריבוי הדיעות שלהם? אולי דוקא מהם, יצמח פתרון נכון יותר? עדין יותר? במיוחד בזמן מגיפה.
הראיון המדובר: https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=1122054&blog_id=47932
מקור: