לפני כחמש-עשרה שנה בערך, בחדר כושר קטן בחולון, ( וגם בבלוג שלי...)
חפרתי לאנשים על פיזיקה קוונטית, מסע בזמן, עולמות מקבילים וכל הטריקים של היקום,
באותה תקופה אהבתי לקרוא חומר על הנושא, ללמוד אותו ולשפוך אותו הלאה, כי הדרך הטובה ביותר לזכור דברים
זה ללמד אחרים.
אז... הייתי עמוק בלמידה עצמית של פיזיקה קוונטית וכן... אהבתי לדבר על זה עם כל מי שנקרא בדרכי.
מפה לשם כאשר שוחחתי עם מישהי בגילי על הנושא, ילד בן 15 שהיה במקום והתאמן, תמיד הקשיב ושאל שאלות, ואני תמיד עניתי לו.
"ספר לי על ניסוי הסדק הכפול, יש עוד משהו על יקומים מקבילים? מסע בזמן? איך בכלל יודעים אם יש בחירה חופשית?"
ואני? מישהו שואל אותי, ברור שאסביר לו, וארד לפרטים ואעשה את זה הכי מעניין שיש!
השבוע, אחרי כמעט עשור וחצי, נתקלתי בו שוב במקרה.
הוא כבר לא ילד, הוא חוקר, מסיים דוקטורט בפיזיקה.
"אתה לא יודע כמה שינית לי את החיים", הוא אמר לי
"אם לא היית מדבר איתי על קוונטים, על היקום, הייתי הולך לכיוון אחר. זה הכל בזכותך".
ופתאום הבנתי משהו:
אנחנו רגילים לחשוב שההשפעה שלנו באה מהדברים הגדולים – ספרים, הרצאות, הצלחות.
אבל האמת?
הגלים הגדולים (גם) נוצרים מאבנים קטנות שנזרקות סתם כך.
לפעמים מילה אחת בזמן הנכון, שיחה שזרקת לאוויר בלי לדעת מי קלט, יכולה להפוך ליקום מקביל אצל מישהו אחר.
אף פעם אל תמעיט בערך הדיבורים הקטנים, השיחות שלא נראות לך חשובות.
יכול להיות שמישהו – שלא תדע עליו כלום במשך שנים – יחיה חיים אחרים לגמרי, רק כי הדלקת בו ניצוץ.