לפעמים בא לי לכתוב על העבר... זכרונות עתיקים שכאלה, כמו ציור של ואך גוך שראיתי פעם אחת ואני יכול לתאר בפרוטרוט.
הפעם אני רוצה לכתוב על ישראל של ילדותנו (ילידי שנות ה 70 וה 80)
ישראל של שנות ה 90 - בתחילת שנות ה 90 הייתי בן 12 בערך... בסיומה הייתי בן 22, התקופה הכי משמעותית בחיי אדם.
הכלי הכי מזוהה בצעירותי היו אופני BMX, החולות עוד היו חולות, מרכזי ביג, קניונים, רעש, סלולארים, לא התקיימו - הים נראה מהבית ובערך חייתי בו, היו פרדסים עם ריח שעמד בהם, כבישים מהירים ודרכים צרות, פקקים? תל אביב זרמה! (חוץ מאזור התחנה המרכזית הישנה, שהיתה...) כשנסענו נסיעות ארוכות לא היה ניתן לפספס שדות פתוחים, ארטיק קרח היה עולה 10 אג' (הגיע לחצי שקל עד סוף העשור), שוקו ולחמניה כל בוקר היו בסביבות ה 3.5 שקלים (זכרתי שקל וחצי אבל אני לא אתווכח עם הארכיון - הם היו תחליף נהדר לארוחת בוקר), במכולת הכירו אותנו בשמנו הפרטי (ובערך מהיום שנולדנו) ותמיד מסרו דש להורים. זו הייתה מדינה אחרת, צעירה יותר, מתוחכמת הרבה הרבה פחות, אך גם יותר עמוקה, איטית, ממשית.
הקניון הראשון מבחינתי (לא גרתי בר"ג) הוקם בראשון לציון "השופאין", והיה סנסציה אזורית לתושבי חולון בת ים וראשון וכצעירים צעדנו אליו בכל פעם חצי שעה רק כדי להתכחכך בפלא המודרני הזה (מאז הוא נסגר, נהרס ובמקומו נבנו בנייני משרדים כמקובל בתקופתנו)
דמיינו את החיים בתחילת שנות ה 90 כילדים - תארו לעצמכם שאתם יוצאים מהבית, אין דבר כזה טלפון סלולארי..., אתם צריכם להתקשר? יש אסימון (בתוך השרוכים שלכם בד"כ) או שאתם עושים שיחת גוביינה ואומרים מהר מאד לצד השני מה שאתם רוצים להגיד לו, או שהייתם "מתקתקים" את וו התליה של השפורפרת (זה היה למתקדמים)
ההורים שלכם לא יודעים איפה אתם, ואין להם איך לדעת - והם חיים עם זה מצוין, כי האמון בישראל היה שונה לחלוטין, אף אחד לא חשב על פדופילים, על פשיעה, כל ישראל (הרי) ערבים זה לזה.
בישראל של 1990 חיים רק 4.5 מיליון אנשים (פחות מחצי ממספר התושבים כיום - בזכרון שלי היו 3 מיליון אבל אני לא מתווכח עם המספרים שמופיעים בעולם הנוכחי)
ביום העצמאות, היו מנגלים על המדרכה, על הדשא, ברחבי השכונה, (והעיריה לא היתה מתערבת, לא היה שיטור כמו היום) אהבת הארץ היתה באוויר, לפחות ככה הורגשה.
תשכחו מהמילה דאגה, בין בני ישראל באותה תקופה יש ערבות הדדית אין סופית.
ברור שהיו בעיות, אבל כילדים כמה אנחנו מתעסקים בהם?
אינפלציה? לא מעניין ילדים מלבד העלאת מחירי הארטיקים והשלוקים. (זוכרים אותם?)
פיגועים? ההורים הם אלה שהיו במתח ופחדים, ועדיין שחררו את הילדים. (נוסעים לבית ספר באוטובוס,באופניים או הולכים ברגל, מי בכלל חשב לקחת אותנו?)
ימין, שמאל, תמיד התגוששו, עולם כמנהגו נוהג.
מצלמות המהירות והאדום כשהוצאנו רשיון עבדו על פילים, 30 תמונות שהוחלפו כל חודש בערך, מה שגרם לכך שהמון קיבלו פלאשים, מעטים קיבלו דוחות.
אף אחד לא אמר לך לצאת מהים בשעה X בקיץ (ישראל עברה ממדינה של "אתה אחראי על עצמך" למדינה של "המדינה אחראית עליך")
זה לא היה גן עדן, אני יודע את זה.
אבל הייתה תחושה שאיכשהו, גם בתוך כל הבלגן (והיה לא פחות בלאגן מהיום), למדינה אכפת באמת מכל אחד מאיתנו, גם אם זה היה שקרי, גם אם זה היה רק "למראית עין" (וכנראה שכך) התחושה הייתה שם, זה משהו שאני זוכר, היום התחושה הזאת כבר לא קיימת, לא אצל אלה שהתפכחו.
אז מה קרה שם בדרך?
העולם התקדם, ככל שיש לנו יותר טכנולוגיה ככה יש יותר התרחקות בין אישית, הטכנולוגיה מקרבת אותנו וירטואלית ומרחיקה אותנו פיזית, אבל יש לנו גישה אין סופית למידע שלא היה לנו גישה אליו בעבר, גישה לשירותים ומוצרים, למשפחה רחוקה, לחברים חדשים... אבל הכל רחוק פיזית.
הקניונים נפתחו וגרמו לפשיטת רגל של חנויות השכונה הקטנות (שהפכו לסופרים), של מרכזי המסחר שהיו תחת כיפת השמיים (כמו סוקולוב בחולון), אלה שגדלנו עליהם, זה הפסד של אנושיות, אבל רווח של גישה לכמות מוצרים שבעבר נראתה דמיונית ושלא התקיימה עד אז, זה היה הרווח.
האמון בין האזרח לרשויות נשבר, בצע הכסף של המדינה עם אין סוף מיסים, פסקאות בג"צ ששקופות שהם נגד האזרח היהודי (הם לא מסתירים את זה), החוקים הדורסניים שנחקקים השקם וערב, אבל מה הרווחנו? הרווחנו את ההתעוררות שלנו, ההבנה שהממשל (ולא משנה מי בראשו) נגדנו, הציבור יותר חכם, פחות תמים, יותר מסוגל לדרוש דברים (פעם הוא היה פסיבי לגמרי) ואם צריך, מספיק חזק לעזוב ולהשתחרר מאחיזת המדינה. (בשנים האחרונות מעל 100,000 אזרחים ירדו מישראל)
אנחנו פחות משפחה, אבל יותר חברה, וחברה, היא יותר בוגרת ממשפחה.
ובחזרה לזכרונות;
מסתבר שכל אחד מאיתנו, באיזשהו אופן, חי עם זיכרונות של מקומות שלא קיימים.
תחושות שאינם עוד שלו, אבל התבוססו בתוכו ומסרבים לעזוב.
ערים שהשתנו, אנשים שמתו, מציאויות שעברו ולא יחזרו.
אנחנו לא רק חיים בהווה, אנחנו חיים גם בזכרונות שלנו - בכל ה"היה"
ואולי, רק אולי, גם בכל מה "היה יכול להיות" לו הדברים היו שונים, לו הבחירות שלנו היו אחרות, לו היה....
אני רואה בזה נחמה, אני אפילו אוהב לשחק בזה בתור תרגיל מוחי, מה היה קורה לו הייתי בוחר או עושה משהו אחר, ומנסה לבנות את כל המשך חיי מאותו הרגע.
ויודעים מה?
אני גאה להגיד שכל (טוב נו רוב) הבחירות שלי היו מדויקות. (הבחירות שלי? או אלה שנבחרתי לבחור?... גם על זה יש פוסטים)
כל בחירה אחרת שהייתי עושה, בדיעבד היתה מסבכת אותי לגמרי, היו לא מעט פיתויים שהייתי צריך להתעלות על עצמי ברגעים מאד חלשים (כשאתה צעיר אתה חלש יותר אל מול פיתויים, ואתה לא מודע לזה), לצאת מנקודת המבט שלי כגבר\כבן-אנוש ולבחון את האירוע וההשלכות שלו לעתיד מנקודת מבט חיצונית, שיחקתי (ועודני משחק) שחמט עם החיים, חישבתי את המהלך הבא, ומה ההשלכות שלו, והכי חשוב, תמיד הלכתי עם הלב, לא עם הגוף, כי הגוף משקר, הלב לא.
אבל אתם יודעים משהו? הזכרון לא משנה, אנחנו לא יודעים בדיוק אם הוא קרה או לא קרה (...יש לי כמה פוסטים [גם] על זה),
אנחנו לא רק הגוף הזה, הרגע הזה, המקום הזה. (כאילו אנחנו כן, רק הרגע הזה... אבל)
אנחנו אוסף של כל המקומות שעברנו בהם, גם של אלו שלא קיימים יותר, וגם אלו שלו היינו בוחרים אחרת, אנחנו אפילו אוסף של הפנטזיות שלנו, אלה שלא מומשו.
ואולי זה הסוד של חיים נצחיים: להמשיך לאסוף מקומות, תחושות, מחשבות, רעיונות.
ולאהוב.
והנה מכונת זמן לאלו שגולשים באתר והיו בתודעה כל שהיא בתחילת שנות ה 90 (או סוף שנות ה 80)