מאלה שאני אוהב, שגורמים לי לחשוב.
בחלומי אני נמצא במגרש משחקים ענק הנראה כמו שדרה מאד רחבה והחברים הכי טובים שלי נמצאים שם איתי.
כולנו נהנים ומעבירים את הזמן כאילו אין לו כל משמעות.
במגרש הזה יש דשא, עצים נטועים, פיקניקים לרוב וכל המוני האנשים ששם עושים מה שבא להם.
משהו קורה ואנחנו מתחילים לרוץ (הסיבה לא זכורה לי).
במהלך הריצה השמיים הופכים לשחורים ומתחיל לרדת גשם, בזמן שכולם מחפשים לרוץ דרך שדרות מקורות אני רץ בגשם בדרך הקצרה ביותר.
הגענו לבניין כל שהוא שברור לי שהוא מסמל את העולם הזה.
אני ראשון בתור ואחרי נכנס חבר שנפגע ברגלו במהלך אחד המבצעים הצבאיים (במציאות).
בעודי במזכירות מדבר וצוחק עם כולם, אני שומע אותו צועק: "הרגליים הרגליים! מה עשית לי לרגליים? אל תיגע לי בהם!"
אני רואה שם מעלית אשר מודבק עליה תו נכה וצועק לו: "אם גרמו לך לבעיה ברגליים יש כאן מעלית".
אני יורד ראשון לראות מה קורה שם, אכול סקרנות להבין מה זה הבניין הזה.
בבניין הזה יש אין סוף מסדרונות, קומות ונתיבי הליכה.
כל החדרים מיועדים לבדיקות, כאשר אין דבר כזה בדיקה שיגרתית.
לדוגמא, בבדיקת שיניים חופרים לך עם מקדחה בכל השיניים בכדי לחפש חורים (כששאלתי את הרופא למה הם לא עושים צילום אז הוא ענה לי שצילום אינו מספק אותם)
אני מתרוצץ מחדר לחדר ולא נכנס לאף בדיקה, גיליתי שאני פשוט יכול להגיד להם שאני לא רוצה לעשות את הבדיקה ולהמשיך לבדיקה הבאה ואני מנצל את זה עד הסוף.
כל פעם שאני מגיע לבדיקה שלא נראית לי אני אומר להם שאני לא רוצה, לא בא לי, יש לי זכות בחירה כאן!
כולם מצייתים לחוקי המקום והולכים מבדיקה לבדיקה ובאופן כללי משתפים פעולה, אני? אני רק מעביר את הזמן עד שאצא מהבניין הזה.
המקום ענק ואני לא רואה את סופו, בגלל שנכנסתי גם אם ארצה לצאת לא אוכל.
כנראה שאצטרך להעביר שם זמן ולעשות את מה שמעניין אותי, ואיך שהוא להגיע לחדר ממנו אוכל לצאת.
ד"א אני כן משתף פעולה כשהבדיקה לא מכאיבה או מענגת או קשורה למישהו שאני אוהב (לא כל בדיקה היא רפואית - גם מפגשים בהם משוחחים וצוחקים עם אנשים אהובים ומוכרים מתרחשים בחדרי בדיקות).
אני פוגש גם מכרים ששואלים אותי מתי אגיע לבדיקות אצלם, וכולם חייכנים, צוחקים ואוהבים (נראה שבחלק מחדרי הטיפול אני צריך לחכות למטפל שהוא בעצם גם בו זמנית המטופל שלי).
לקראת סוף החלום הבנתי שיש סינרגיה מלאה בין המטפלים למטופלים, וכולם ללא יוצא מן הכלל גם מטופלים וגם מטפלים.
אנשים נוספים נכנסים מבחוץ והמקום מתמלא, אני עובר מחדר לחדר ואין לי שום סדר בבדיקות.
בתחילת המסע קיבלתי אלפי תמונות עם פנים ומאורעות וכך אני צריך למצוא את השלב הבא אך הם נפלו לי וכשהרמתי אותן הן התערבבו לחלוטין.
כשאני צריך לאתר את הבדיקה הבאה יכולתי לבקש עזרה מה"מטפל" האחרון, אך נראה שהם הופכים להיות הד (אקו) אחרי הבדיקה, וקולם כבר לא נשמע.
אני הולך לאיבוד בבניין הזה, לא מוצא אף פעם את המטפל\מטופל הבא ואין לי מושג אפילו איפה החברים שנכנסתי איתם, נראה שכל אחד נמצא בצרות משלו.
המקום ענק, אין סוף חדרים ומסדרונות, כולם מחייכים אבל נראה שזה חיוך מאולץ\מזויף של כולנו באותה צרה, כולנו לכודים כאן.
התעוררתי בעודי משוטט במסדרונות שאינם נגמרים...