את הפוסט הבא כתבה ידידה טובה שלי שעברה חוויה מאד לא קלה, ביקשתי ממנה לכתוב את הפוסט כדי שאוכל להעלות אותו בתקווה ותוכלו לקחת ממנו משהו.
בקצרה; בשעות הערב כאשר היא רצה שב"ח (רמאללה) תקף אותה מתחת לגשר בפארק הירקון, מה היה, איך היה ולמה היה, בפוסט הבא...
"אני אוהבת לרוץ.
יש משהו משחרר בתחושה שאף אחד לא שופט אותך ברגעי הריצה, רק את והאוזניות והדרך.
כמי שעובדת במה שאני עושה במקביל להיותי אמא אני אוגרת המון לחץ, המון מתחים ואנרגיה שיכולה להתפוצץ אם היא לא מתפרקת באופן מנוהל. בעבר הייתי שוחה ורוכבת על סוסים ולפני שנה וחצי התחלתי לרוץ בפארק הירקון.
מסלול ריצה קבוע בשעות משתנות. כ-15 ק״מ בקצת פחות משעה וחצי.
לא ברור לי למה, אבל אתמול החלטתי לשנות מסלול. במקום לפנות ימינה אל הפארק לחלק שפונה לנמל פניתי שמאלה.
מי שמכיר את פארק הירקון יודע שהוא תמיד תמיד מלא אנשים שרצים, רוכבים, מטיילים (ילדים, כלבים), משחקים כדורסל מה שתמיד נותן אווירה נורא בטוחה ומשחררת.
אז פניתי שמאלה.
החלטה ששינתה את כל התכנונים שלי להמשך הערב והשבוע הקרוב.
דקות ספורות מתחילת הריצה חלפתי מתחת לגשר הירקון, עברתי על פני גבר גבוה שזזתי קצת הצידה בנתיב הריצה שלי כדי לחלוף על פניו בחיוך (שהיה לי קבוע על הפנים בימים האחרונים וחוצמזה חיוכים הם חינם אז למה לא).
פחות מעשירית שניה מהרגע שחלפתי על פניו נעתקה נשימתי, הרגשתי יד חזקה לופתת אותי מאחור ונהדפתי לקיר. מיד לאחר מכן הרגשתי מכה חזקה על הלחי שגרמה לי לראות כוכבים, לתהות איפה לעזאזל כל האנשים שבפארק ולהבין שאם אני לא אעשה משהו כנראה שאהיה חלק מסטטיסטיקה כלשהי רק לא ברור לי איזה.
אני זוכרת שהשתוללתי אבל לא צרחתי, שבעטתי חזק ונתתי מכה עם יד שמאל קדימה מה שבשלב מאוחר יותר הבנתי שגרם לכך ששברתי לו את האף.
שמעתי אותו נאנח והרגשתי שהאחיזה משתחררת והתחלתי לרוץ קדימה, לסיים את החלק שמתחת לגשר ולהגיע לצד השני במקום בו אני יודעת בברור שמשחקים כדורסל.
רצתי להם לתוך המגרש עם פרצוף הולם מכאב ויד מלאה בדם, נעצרתי לנשום בכבדות ולא הפסקתי לומר ״יש שם מישהו״ כשאני מצביעה על המקום ממנו הגעתי.
3 סטודנטים (כך הסתבר לי בדיעבד כי לא ידעתי באותה העת מי הם) רצו למקום אליו הצבעתי ואישה אחת התקשרה למשטרה ומד״א למרות שאמרתי שאני רק רוצה הביתה ושאני בסדר.
איכילוב מעולם לא היה יעיל יותר, למרות שהבהרתי לכל מי שרק ניגש אלי שאני בסדר, שלא נאנסתי ורק כואבות לי הפנים והיד (שטפי דם בפנים ויד שמאל עם נקע בפרק כף היד ושריטות באזור החזה) הם עבדו מדהים.
כל רופא שנדרש הגיע מיד. למרות שלא נאנסתי אישרתי שיתנו לי לא מעט זריקות נגד רעלים ונוגדנים שונים ומשונים נגד מחלות מדבקות.
השוטרות שדיברו איתי היו מקצועיות ואדיבות ולא קדחו אותי אלא איפשרו לי לדבר חופשי כדי להבין מי זה היה, איך הוא נראה ואיך הגעתי לסיטואציה הכה הזויה הזו בכלל.
ידעתי שסבירות גבוהה שהאדם הזה נעלם, הסטודנטים שרצו לשם חזרו ואמרו שכבר אין שם אף אחד אבל כשהייתי בבית החולים ודיברתי עם השוטרות אמרתי שנראה לי שעשיתי לו נזק משמעותי ושהוא יצטרך טיפול רפואי.
את שאר הלילה העברתי בטלפון עם רז עד לפנות בוקר ולפנות בוקר כשהרגיש שנרדם נסעתי לידיד שלי כדי שלא אהיה לבד.
את ההורים שלי כמובן שעדכנתי והבנות ישנו אצל אמא שלי כי היו לי תכנונים לאותו הערב.
חברים ניבחנים ברגעים הקשים, לא היפים. זו לא חכמה להיות שם כשהכל טוב ומנצנץ.
החכמה היא להיות שם ולמשוך החוצה חברים שהרגישו שנפלו לתהום.
בחמש עשרים לערך התקשרו אלי מהמשטרה. ביקשו שאגיע דחוף כי הגיע לבית החולים אדם הדומה לתיאור שנתתי עם שבר באף וסדק בצלע.
זה היה הוא. קיבל טיפול רפואי ונעצר ל24 שעות.
הבוקר הובא להארכת מעצר ועתיד לעמוד לדין על תקיפה בנשק קר (מסתבר שהפצצה לפנים היתה עם לא פחות ולא יותר מאגרופן).
אירוע נוראי שיצאתי ממנו חזקה יותר. עם תובנות לגבי לא מעט מהאנשים הנדירים שמקיפים אותי, מי שנים רבות ומי ימים ספורים.
ומי יודע, אולי רז צדק והסיבה שפניתי שמאלה במקום ימינה היתה כדי שזו תהיה אני שאתקל בו ולא ילדונת בת 14.
מקווה ללילות של שינה שקטה.
ימים יגידו.."
תוספת מאוחרת בעקבות התגובות בפוסט;
"עברו כבר 32 שעות מאז שהוא נכלא.
יושבת באמבטית קצף וסורקת במראה את הסימנים שנשארו על הגוף..
שטף דם מתחת לעין ימין, שטף דם רציני על הלחי, שאריות של סימני שריטות מעל החזה בצד שמאל, שטף דם בשכם שמאל אחורית (מפגש עם הקיר), שטף דם בינוני בחלק אחורי של זרוע ימין.
יד שמאל עדיין כואבת (נקע משבירת האף שלו).
כף רגל ימין כואבת (ההדיפה לצלעות שגרמה לו לסדק).
הנפש?.. מחלימה..
למרות כל זה, קמתי הבוקר ויצאתי לרוץ. לא רצתי מהר ולא הפעלתי את השעון. אפשר להגיד שיצאתי לסריקה. הסתכלתי לרגע אם לפנות ימינה או שמאלה, פניתי שוב שמאלה כי אני לא אתן לפחד להשתלט עלי.
ובכלל, שום דבר טוב יוצא מפחד. הוא יכול לשתק אותך או שתתנער ממנו ותתחזק.
ראיתי את התגובות בפוסט הקודם, רציתי להודות לכל אחד ואחת.
אני מודה שלא ידעתי כמה מהן אמיתיות וכמה מהן הן תירוץ להתחיל עם חברי הטוב רז.. כך או כך אני מודה לכולכם. מסתבר שחיזוקים יכולים להגיע גם ממקומות לא צפויים ושזו קהילה נהדרת ותומכת כשקורים אירועי קיצון.
לזו שכתבה שהיא חוששת מלצאת לרוץ בפארק - אין מה לחשוש, זה עולם שהכל יכול לקרות בו ואסור לתת לפחד להשתלט, אבל תקראי לי אם תרצי שארוץ לצידך כדי לשמור עליך..
כי אני, כבר לא מפחדת יותר."