הרעה

דילמה אכזרית
מצד אחד הדיכאון הנוכחי גורם לי לחוש יצירתית ופורה מאי פעם
מצד שני דיכאון מדכא לא מועיל
כמעט וכתבתי משמין
ואני צריכה לבחור
בין החיים השטוחים נטולי ההפתעות
לבין החיים המרגשים נטולי הכוחות
הלוואי וזה היה פותר את עצמו
כי אני באמת איני יודעת מה עדיף
ולהלחם כל הזמן נמאס לי ,הלוואי והייתי יכולה להתמסר לעצב
להכנע לדכאון להתחבק איתו כמו פעם
במיטה רק אני והוא
ימים שלמים
שבועות שלמים
בלי מקלחת בלי קונדומים
בלי הפרעות חיצוניות
בלי עולם שמנסה לומר הכל בסדר איתך ? אפשר לעזור
בלי
רק אני והוא
אהבת עולמים
מתמסרים זה לזה
כשזה כתוב כך מילה במילה אני רוצה להרגיש את הכאב שלו מפלח את ליבי
עוצר בעדי מלנוע
להתמסר להיות כולי שלו
של העצב הגדול מנסוע
אבל ביום יום אני נלחמת כמו קרפדה
לא מוכנה לטבוע
דופקת על המים בכל כוחותי
הכלים
מדמיינת את הרגע שהמים יציפו אותי מעל ראשי ואני ארגיש את הכוח אוזל ואפסיק להלחם
אכנע
וגל מתוק ישאני
לרחוק
והזכרונות שלי יתעממו
והכלבה שלי תעמוד על החוף מיבבת נובחת כועסת עד אין קץ
ואני לא אשמע
שמישהו יציל אותי בבקשה מעצמי