לסגור את הכל.

הם רצים כל כך מהר.

אני כבר אילמת בניכם.

רק רציתי לחזור לחיות.

כהרגלי אני שותקת.

עמדתי מולו,

לא הייתי שום מפלצת,

ובחברתי לא הייתה מפלצת.

שתים עשרה שעות טיסה מישראל,

עמד מולי אדם, 

ולמען האמת- הייתי פייה.

היו ימים שעברו כמעט כמו הנצח.

מעולם לא הצלחתי לכוון את המחוגים שבשעון שלי בתאמה מול כולם.

השניות,הדקות חלפו וברחו לי בין האצבעות בכלל מבלי להרגיש.

שפת הג'יבריש רדפה אותי לכל מקום שאליו הלכתי.

תמיד דיברתי בשפת הג'יבריש המקוללת.

חיי קיבלו תפנית כשהבנתי שדיברתי אהבת חינם.

http://www.2012.co.il/image/users/169080/ftp/my_files/maya/maya.jpeg?id=7661124

הם לא רוצים ממנה כלום, או לא יותר ממה שהיא נותנת. גם עיניהם ריקות מטופשות. היא מחכה למישהו אחר התגלגלה איתו עד רומא בחזרה נסעה לבד (או נסחבה איתו, או נסחבה עם מישהו אחר) וכשנסעו דיבר איתה על זו שעזבה אותו שהוא אוהב אותה עדיין, בת זונה (או שידבר איתה על תכניות הנישואין שלו, על כסף ועל נדודים קבועים).

במו ידיי ניגנתי בנבל החוטאים.

צליליו ערבו לאזניהם של קהל המאמינים.

המלאכים בחרו בכאוס האיום ומולי ניצבו נציגיהם לבושים בקפידה.

יצרו במו גופם את חומת ברלין ואני רק יכולתי למהול את החשמל בכוסיות הוודקה והאקסל הידועות לשמצה.

אפילו שאכטה לא יכולתי להציע למלאכים הכועסים.

כשהרמתי את נבל החוטאים מתיבת פנדורה לא הבחנתי בכאוס שהזמן יצר,

לא הבחנתי בצבעיה הקשים של התיבה,

לא הבחנתי בדבר.

דבר אחד יכולתי לומר לזכותי

אני יצרתי את הכאוס הגדול.

כל הטוב וכל הרע נמצא בי.

  מצצת את דמי מעורקי נשמתי

 בזמן שפשטת בגדייך.

חשפת את עורך בשרך ונפשך

בשניות לא חשבת פעמיים.

קרעת את בגדיי

 נישקת את ידיי

חשקת וחלמת רק לשרוט.

תאמרי מה יהיה?

זה לא משתנה..

 אולי תפסיקי לרדוף.

את רק מנסה ולא משנה

ארבע שנים ,טעויות.

תתחילי לשמור על כבודך האבוד

אם הוא עדיין ישנו..

היכן את ילדה?

את עוד לא אישה.

תשעה חודשים ,לחכות.

תשעה חודשים,ואת בחיים.

לא פתחת ת`מגירה עם הסוף.

הסוף המחניק,מרדים או מכאיב..

מוריד את הדם,לא דמעות.

תשעה חודשים,

ניצלת ת`חיים ואמא מדממת דמעות.

עוד פעם טעית,

ואת בשלך...

קורעת בגדיו,

מנשקת ידיו..

חושקת חולמת לשרוט.

אולי תפתחי ת`מגירה עם הסוף,

לכולם תעזרי בלי דמעות.

לאט לאט את עוד פעם נשברת.

משתוללת במוחך,נפשך פצועה כמו ציפור ללא כנפיים.

מתהלכת עם גבך רפוי עד הרצפה,

הידיים נמרחות ואת לא בן אדם, את יצור.

את בוכה, וכולם נגעלים.

לא יעזרו.. את לא אנושית מספיק.

לא מגיע לך שיעזרו לך.

את עוד פעם בוכה, וכואב לך.

כל הדקה הזאת כואבת,

כל השעה הזאת כואבת. כל היום,כל השבוע,כל החודש.. כל השנה..

כל החיים..

אל תחכי. תתחילי.

אל תבכי, אל תבכי יצורה. תרצחי.

זאת המטרה שלך בחיים.

לחיות באפלה,ולמצוץ את דמם של המושלמים היפים האלה.

תתחילי במטרתך יצורה.

לכי,תרצחי.

אף אחד לא יכעס, נולדת בשביל זה.

תתחילי בי יצורה.

הרצח מחכה לי מתחת לכרית.

הוא מחכה לי מתחת לזרם במקלחת. מחכה מתחת לשמיכה.. מתחת לבניין.. ברחוב..

הרצח מחכה שתייצרי אותו.

אני, אל תדאגי. אני אעריך את העבודה שלך. 

http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&v=bV3f_H3kubY&NR=1

בחורים שמסתכלים עליי אחרת בחורים שחושבים עליי-אוי אוי אוי...

בחורים שמוכנים לקנות לי ורד.

איזו גברת.. עם סגנון.  

  ואם אשכח פתאום את הדרך יסעו מאילת לחרמון רק כדי למצוא את הגברת,

ואם פתאם לא יהיה לי כוח אגיד להם להתחפף ואז כרגיל כמו כל בחורה בעיר,

אזמין את זה שלא רואה בי כלום.

אזמין ולא יתבייש להסס.

אזמין ולא יתבייש לסרב.

אזמין ובפעם השלישית הוא יגיד- טוב נו,מה שרצית.

אבכה-קצת לא הרבה.

עם יד -קצת,לא הרבה בחזה.

  יתחיל ויגמור,יתלבש וילך.

עברו שעתיים היה טוב וכואב,

קצת לא הרבה,

כואב לי בפנים קרוב לחזה.

אני אבכה-קצת לא הרבה.  

ופתאום הוא יחזור ואגיד לו תלך .

אתעורר ואבין, הוא בחיים לא יחזור.

ואני, בחיים לא אבין...

  כל הזמן רציתי רק להבין למה אני כל כך שונה?

  אם יום אחד, אם תתן לי רק להבין למה אני כל כך שונה?

  ואולי אגלה שאין לי אוויר

כי לנשום הצליחו, גם בלי סיבה.

    רציתי שתלך מכאן.

שתחזור אליי בכלל,רציתי שתגרד לי בגב.

  חשבתי,לא להזהר.

לא להשמר מפניו.

  חשבתי שמסריחות נעליי, שאין לי כוח עליי בלעדיך.  

זכיתי לראות מהקסם.

כל יום ראיתי יותר.

הצבעים בחיי הפכו זוהרים בהדרגה משגשגת.

לעיתים יכולתי להעביר מהקסם שלי לאחרים.

כמה שמחתי לראות את חיוכם נמתח על פניהם.

ולהבין שאלוהים ברא אותי אישה,

פייה.