לסגור את הכל.

14.2.10
כבר שבוע שאנחנו טוחנים שמירות .
אלה שמירות בבסיסים ולא במקומות שמשפיעים על אזרחי ישראל.
שבוע הבא יוצאים לאבטח ישובים.
אתם לא תאמינו מה הולך בשמירות פה.
אנשים שוברים שמירה על ימין ועל שמאל.
ואני נגררת אחרי זה.
אני בחיים לא ארדם אבל אני כותבת וזה אסור.
אם התגייסתי בחורה אמינה שמעדיפה להיות אמיתית,
למדתי שכולם פה שקרנים.
ואף אחד לא הולך פה לפי הספר.
אפילו לא המפקדים עצמם.
אם החוקים לא חשובים אז למה הם קיימים למה?
מה הם נותנים?
מעניין למה שליטה נותנת קונטוציה מינית...?
זה באמת חינוך.
המפקדים פה-כאן יש להם שליטה אמיתית עליי.
ובצורה אמיתית.
זה לא בצורת סטירות.
או מציצות או סקס.
הם אומרים לי מתי ללכת לישון מתי לאכול,מתי לעשות ספורט מתי לשתות מים וכמה.
מתי ללכת לשירותים.
ואם אני רוצה דברים שהם לא הגדירו אני צריכה לבקש.
השליטה שלהם עליי כל כך חזקה.
אם היה זוג בדסמי כזה זה היה מדהים.

חום זה גרוע מקור.
תמיד הצלחתי להסתדר עם קור יותר מאשר חום.
אני לא מבינה מה חשבתי לפני שהתגייסתי.
לדעתי חייתי במין חלום כזה שצבא זה דבר אחר.
צבא...צריך לבחור לוחמות בפינצטה.
אני יודעת שאני לא אמורה להתגייס לוחמת ,אלא שהצבא יהפוך אותי לכזאת.
אבל מה חשבתי?
שבקיץ יש חופש מהצבא?
שבקיץ יש פטור ממדים?
אנחנו נמצאים כבר שבוע בבסיס של האימון המתקדם.
בסיס מאפן ,אבל אוכל שווה בטירוף.
טעים פה מאוד מאוד.
17.2.10
קשה לי להאמין שזה נגמר מחר
זה נראה רחוק כל כך.
אלה השבועיים הכי קשים שהיו לי בטירונות.


תעזור לי להרגע.
ואני פשוט רוצה לקחת את הרגליים שלי וללכת.
ללכת ללכת אני רוצה לקום וללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת
ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת
ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת .
תעזור לי.
תעזור לי להרגע.
תעזור לי.
שקרנית.
כולם שקרנים פה.
שקרנים.

17.2.10
4:00-6:00
זו השעה הזו
שהכל מתבהר.
עננבים אפורים,קווי דימדומים-משולבים עם כחול שכל רגע שעובר מזכיר תכלת יותר ויותר.
קשה לי בתקופה האחרונה.
אבל אולי זה המצב שמתבהר לו.
אולי זו אני שהדברים יהיו ברורים לה יותר.

זו השמירה הזו בין ארבע לשש שמתחילה בחושך ומסתיימת באור,
אתה יורד מהעמדה לשמיים מדהימים.

17.2.10
עליתי לבסיס האימון המתקדם בפעם השלישית.
אני בעמדה הזרומית שמשקיפה על הכביש הראשי ועל המטווחים של הבסיס.
יש כאן הרים ודשא וציפורים,
וכמה מטרים הלאה מתאמנים עם נשקים,
קשה להבין את הצבא שלנו.יש לנו צבא,
הייתי מתקנת אותו אם הייתי יכולה.
אולי זו הסיבה המרכזית שגורמת לי לרצות לקבל תפקיד פיקודי.
לחנך את החיילים שלי כמו שהייתי רוצה שיחנכו אותי.
אומרים לי כאן שסך הכל טירונות זו הצגה.
אבל זה שקר,
יש להם כוח אמיתי עליי.
לא שליטה שאני מעניקה להם.
אני לא בוחרת בהם ולא מסכימה איתם על גבולות.
אני החיילת שלהם.
ורק אם זו פקודה בלתי חוקית בעלילמותר ורצוי שאסרב.
ולרוב,הן לא .
אבל עדיין הן מעצבנות.
ואני חושבת עלייך,
מיכל.אני פה שומרת רחוק מהבית
אני חושבת על החיוך שלך,
והעיניים שלך.
והיופי המלכותי שלך.
כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך מופיעה,
אבל הזיכרון עוד חרוט בי.