נכון שעייף לי בעיניים?
והעברית שלי לא כזאת יפה.
אני אוהבת לעוות ולכתוב בטעויות לפעמים זה נשמע לי נחמד כזה,
מפריע לך אדון הניסוח?
לא איכפת לי.
נכון שלא התאמצתי הרבה?
אני יושבת במשרד כל היום בתור משקית עציץ.
מה זה? מה זה?
אם לא היית כל כך מרובע אולי היית מבין,סיפרתי בדיחה.
קטע.
נכון שעייף לי בלב?
אני קצת עצובה.
אבל יודע מה? נחמד לי שיגרה,נחמד לי אנשים.
ואם זו הדרך שלי לתרום אז שזאת תהיה הדרך.
את העבודה אני עוד אלמד , ותמיד האמנתי שגם את זה מישהו צריך לעשות.
ברור שיותר כיף לי לרוץ במטווחים , מהמטרה לקו יורים,להרים נשק שישים מעלות לשקשק ,
ליפול למצב שכיבה לדמיין אותו תופס לי את הצוואר וחונק תוך כדי שהוא תוקע אותי חזק,
ובעצם אני יודעת שנשארו לי שבועיים בבסיס וכולם פה קצת גאים מידי בשבילי חוץ מאיזה תימני בן 19 שבחיים לא הייתי נוגעת בו,
והאמת?שמאוד רציתי.
אבל לוחמה זה לא רק הריצות והמרץ וההיפר שמתאים לי.
זה גם המון חרא,
חרא שהרג אותי עוד קצת בכל יום.
עלוב להגיד למה שאני אעשה את זה?
אבל הגוף שלי נשבר.
ואני כבר לא שם,
והאמת שהשגרה החדשה ממש נחמדה לי.
אם לא להכנס לפילוסופיה ולעקרונות,
לי,
לעצמי-
טוב.
אני מחייכת ושמחה,ויש לי מהות מזה שלושה חודשים.
חזרתי למסגרת,
ומסגרת תמיד עושה לי טוב.
לפני 14 שנים. 7 בספטמבר 2010 בשעה 22:40
