לסגור את הכל.

נוגחת בשקט ובורחת למחילה השחורה שלי,
פעם נוספת ואין שוני משאר הפעמים הרבות
בהן חשתי בטוחה מידי וברחתי לרע שבי.
כאילו בכוונה אני נהנית להעצים בי את הרע.

מתפוצצת מכל הזעם הזה,
יכולתי להעיר את אחרון החוטאים,אחרון המתים
עם ייסוריי העלובים.
זו העתקה לספרות זולה,שירה לא יוצלחת.
מקרטעת לאיטה עם כל הכעסים שלי.
רצונות גשמיים,תאבתנית אני.
רדודה נשמתי ,מאכזבת ללא הפסקה את הרוחות שלי.
אין בי דרך או תשובה.
אין בי תשוקה לחיים ,אני אינני מעריכה מספיק ועל כך אלקה את עצמי עד כמה שאוכל.
תן בי תשוקה לחיים צורחת מכל נשמתי אל על.
ודבר לא חודר בי.
אולי בגופי,לעולם לא חדרת לנשמתי.

ואני יודעת לכתוב אל עצמי מנפיסט אמו,לקלל את עצמי בתור מישהו אחר.
לדבר על הילוליי מציצותיי,
לכאוב את חוסר הצלחתי בכל תחום אחר מזין,
ואני באמצע סדום ,ילדונת תינוקת תמימה.
אמצע סדום ואני מחפשת תשובה.
ולמה אני כאן?
אני מבינה שאתם מנסים לשמור ולגרש אותי מכאן.
אבל עדיף שתפסיקו כי להפתח בבלוג הכי כיף כאן,
כשיש הכל מהכל.
ודווקא אתם אמורים להיות הקוראים הכי מבינים בכל האינטרנט המסריח והקר הזה.