רק רציתי שתבוא לבלבל את הבילבול שלי.
שתרצח את השחור שלי.
את הכעס הזה.
אם הסתכלתי בעצמי לא ראיתי דבר.
הנשמה המבולבלת שטובעת בשחור,
זה אפילו לא ים זה חול טובעני שחור ואפור.
לרוב האפור עלוב עוד יותר מהשחור החריף שהמצאתי לעצמי.
וזו רק אני וזו בעצם תמיד הייתה הבעיה שלי.
אז כשאני לבד מול המראה,
אנג'י מה זאת כל השנאה העצמית הזאת?
אני מתה על עצמי כשאני מסתכלת במראה על העיניים שלי.
אני מתמכרת.
וזה חוזר על עצמו שוב ושוב,
מהיום את שומרת על עצמך,
ומי שיעמוד בינך לבין האהבה העצמית הוא רק הזמן.
חרטה.
בא לי דובדבן בלי קצפת,בא לי עומק בלי תחתית,
פרמידה ללא בסיס.
מוזיקה בלי התזמורת,תצלום בלי אובייקט.
זיון חזק בלי מכות ולמעשה אפילו בלעדיך.
ושום גבר שלא יהיה ברדיוס שלי.
והאמת ,אני צריכה מגע של מלאכים.
יומן מחשבותיי.
מפלצת בתוכי ואני משתוללת ורק אתה רואה בין כל החשכה הזאת את שרציתי להיות.
להרגיש.
אפילו מעצמי הצלחתי להסתתר.
למה אני לא מצליחה?אני מתחננת לשמיים,
אני משתוקקת שתהיה בי זיקה לדרך.
כשאגיע לנקודת השיגור לא אתהה האם בי בחרת.
לא אבחן אם אני היפה בנשים והאם הצלוליט הפך בולט.
שאגיע לנקודת השיגור אנאם את נאום המיתה שלי.
כשמלאכים יבכו על המצבה המנלכולית שהיא היחידה שלך אותי תזכיר.
והדבר היחיד שאשאיר אחריי הוא תקוות וחלומות בלתי ממומשים.
אז מה אם זה נראה מוזר,
זה מה שאני צריכה עכשיו.
זה לא שאני מטורפת זה הטירוף שמשתלט עליי עכשיו.
אז אני רוצה את זה והוא לא נותן לי.
לא תקבלי,תשיגי.
בלי משחקים,
בלי שליטה.
בלי הנפצות מפגרות של שעמום.
פשוט חיבור מיידי שלי ושלך,
רוק רומנטי מרטיט ברקע.
שגם בלעדיו הייתי כולי בכל גופי ונשמתי מורטטת.
האוויר מדבר כימיה ,ואני לא מאוהבת או מודלקת כמו תינוקת מפגרת וקטנה.
אני פשוט זורמת אליך ואת מעריך בי כל טיפת זיעה,
כל קוביית חציר שקצרתי לכבודך.
ואני פה מחכה לך,אתה.
זה שיגאל אותי מהתנזרותי ממערכת יחסים עם בני אדם.
זה שיעריך את הלבן המגוון שעתיד להיות בי .
אחרי שאתן לשחור הזה לקפוץ לבריכת האקונומיקה כל כך ציפה לה.
לעזאזל, אני מתחתנת עם השחור הזה.
מוזמנים המיקום לא ידוע עדיין.