לסגור את הכל.

אין מילים לומר,
או לשיר,
לדקלם ,
לנאום..


לכתוב.


דבר אחד נשאר כאן
לצערי לא אוכל לתאר זאת בפניכם.

רק מוחי המעוות מבין-
אתה חושב שאתה קולט,
מנסה להרגיע וללטף.
בא לי לתפוס את ראשך ולדפוק שוב ושוב בקיר הגבס שבחדרך.
אני עוצרת את עצמי.
מעשנת בשרשרת קופסא של גמל.
(בטח אם תקרא את שכתבתי- לא תענה יותר ולא תתקשר,
אז יודע מה? אולי עדיף ככה)
שולט שנשוי לאישתו מדרבן בי תשוקה לכתיבה,
אך ליבי מקיא רגשות במילים החוצה
וזה לא כישרון ולא ידע.
זו רוח אלוהים שמגמגמת בגרוני.
התשובה תגיע אליי ביום מן הימים,
ועד אז אדע ללמוד את כל הסבל שאוכל.
עד אז, אדע לעוף למקומות חשוכים ונמוכים ככל שאצליח.
ואולי זו תשומת הלב שאני נותנת לעצמי שמדרבנת את עצמי לעצב,
מי יודע.
אני יודעת, וזה בעצם בכלל לא משנה, כי אני אתן לעצמי את כל הצומי שבעולם.
ואף אחד לא יוכל לומר לי על זה שום דבר.