נערה באמצע החופש הגדול, היא ישבה בפינה החביבה עליה, בין הארון לקיר, לא היה לה חדר לבד וזאת הייתה הפינה הקטנה שלה.
היא לא הייתה מתבגרת של דרמות ומרד, היא הייתה ילדה טובה, אחראית, תלמידה טובה, חולת MTV, עם פוסטרים על הקירות ועם הראש תקוע בספר לפחות חצי מהזמן והיא רצתה משהו.
משהו שלא היה שום סיכוי שהוא יקרה, היא אפילו לא ידעה איך להגדיר את המשהו הזה שלא יכול לקרות, רק ידעה איזה תחושה יכולה הייתה להיות לה אם המשהו העלום הזה היה קורה.
באותו יום לא היה לה ספר לקרוא והיא לקחה מחברת ריקה והתחילה לכתוב-ליצור לעצמה עולם משלה, מקום משלה.
הדפים התמלאו במהירות, עד שהמחברת הסתיימה ומיד הוחלפה באחרת.
מאותו היום תמיד הייתה מחברת צמודה לנערה ובכל רגע פנוי היא המשיכה לרקום את העולם הזה שהוא רק שלה, הוא הפך לנקודת חוזק, למפלט, למקום שבורחים אליו כשקשה ומתגאים בו מאד בלב עמוק, כי לא כל אחד יוצר לעצמו עולם שיגשים חלום.
אוסף המחברות הלך וגדל וגם הנערה, היא כבר לא כתבה כל יום, אבל היא תמיד חזרה אליו ברגעים קשים, ברגעים שהיה לה צורך להיות מישהי קצת אחרת, מישהי שהיא דומה אבל בכל זאת שונה.
הנערה הפכה לאישה ולאמא ואוסף המחברות תמיד היה שמור בתיבה בחדר השינה שלה, קמע, תזכורת, מקלט.
כמעט 25 שנים חלפו מאז הדף הראשון ההוא וברגע אחד לא צפוי הנערה-אישה פתאום חשבה לעצמה שאולי הגיע הזמן להיפרד מאוסף המחברות כי הלא כבר מזמן היא גילתה שיש אדם שיכול לקחת אותה מעבר לדמיון, לקרום עור וגידים למשהו הלא מוגדר הזה שאותה נערה רצתה כל כך.
היא רצתה להיות שייכת, להרגיש בטוחה ויקרה, היא רצתה להאמין במישהו בכל ליבה והיא רצתה להיות היא, במלוא הדרה ובלי מסכות.
אבל אני לא אזרוק את אוסף המחברות שלי, אני אמשיך לשמור אותו כזכרון לנערה ההיא וכהוכחה שחלומות מתגשמים, כן גם אם נדמה שהם בלתי אפשריים.
פתאום הבנתי שמעל שש שנים לא נזקקתי לאוסף שלי.