במסגרת מבצע צמצום הניירת אני מפנה ארון וממיינת את מה שישר לגריסה ומתיישבת בנוחות ליד המגרסה כי יש לי פה ערימת ניירת בגובה מטר וחצי לגרוס.
אני לא שומעת כלום כשהמגרסה מטרטרת, מבינה במעורפל שהן מדברות אלי אבל...
פתאום קופצת לי לראש פנטזיה,בקטנה:)
הן מדברות אלי כי מישהו בא לבקר אותי אבל אני לא שומעת והן שולחות את המבקר שלי לכיוון המשרד.
אני שקועה כל כך במשימה המשעממת שאני מבינה שאתה בדלת רק כשהיד שלך מתאגרפת בשיער שלי, אני במיקום אידיאלי, על הכסא,סמוך לפתח ותוך שניה הרוכסן שלך נפתח והזין שלך בפה שלי ולא,המשקפיים שלי לא מפריעים לך לזיין את הפנים שלי.
יד אחת שלך פולשת למחשוף, תובעת בעלות על מה ששלך,מזכירה לי עד כמה מושלם הכאב הזה שהאצבעות שלך מועכות את הפטמה.
אה, בוס, סיימת עם הגריסה? אנחנו קוראות לך כבר רבע שעה.
אוף מה ביקשתי כבר...קצת זמן גריסה עם עצמי?!