עכשיו כתלמידת תואר שני אבא יקר שלי,דע לך שהתעמקתי בפוסט שלך בעניין הציוד והגעתי למסקנה שלאבולוציה של הציוד קדמה אבולוציה של רגשות
בהתחלה היה הפחד: לעשות את הצעד הראשון, ואז השני, להיפתח, לתת אמון, להיפרד מכל הגבולות והמגבלות
הפחד שישארו סימנים,הפחד להסיק מסקנות על חיי
ואז בא אמון ואז קירבה אבל הפחד נשאר והשתנה, פחדתי שימאס לך, פחדתי לאהוב אותך,פחדתי שתגיד לי ללכת כאשר בחרתי להתגרש
ואז הפחד נעלם (לא לדאוג, הוא מבצבץ פה ושם כמו שריד אבולוציוני עמוק במחשכי הים)
ובא הביטחון: בחוזק שלנו, באהבה ההדדית, באמון ההדדי, בתמיכה המוחלטת שלך
כפועל יוצא מהאבולוציה הזאת...
אני לא מתה על הכאב אבל כל כלי משחית חדש שהשתמשת ותשתמש בו הוא סמל עבורי לרצון שלי לקבל ממך את הכאב, לצורך שלי בך ובשליטה שלך, לאושר שבסימנים שלא צריך להסתיר
סמל לאיך שהדברים התפתחו בינינו
הצינור השטני שלך,יש לו מקום מיוחד בלב שלי (ובשבעת מדורי הגיהנום) מהפעם שהבאת אותו ב"הפתעה" ועד היום.
אז...מסקנתי המלומדת היא שהכל קשור בהכל
ואם זה בסדר מצידך בא לי כבר להיות קשורה לגמרי ומסומנת כהוגן
Love you❤
