אני נכנסת הביתה כמו רוח סערה, התכשיטים הוסרו כבר במדרגות, התיק נזרק על השולחן.
אני לא יודעת מתי בדיוק תגיע ואני מאבדת את זה לרגע, עומדת בחוסר אונים במסדרון ולא מחליטה אם קודם להדליק מזגן בחדר או קודם למקלחת.
אני צריכה את הטקס הזה, השלב שבו אני משילה מעלי את העולם שבחוץ, את מי שאני מבחוץ ונותנת את מלוא המקום לאני האמיתי שלי, זו שרק אתה מכיר.
מרוב שאני בטירוף אני לא שמה לב שבאוטומט סגרתי את הדלת גם עם הבריח אבל כשאני פותחת לך ותוך דקה אני מוצמדת לקיר במסדרון (פעם שניה שאני בחוסר אונים במסדרון הזה תוך חצי שעה), בכלל לא אכפת לי שככה יצא.
הקרבה אליך, הריח שלך, המגע שלך, הקול הזה שלך הכל מטריף אותי, בא לי שלא תשחרר אותי אף פעם
אחר כך אתה שולח אותי לחדר שלנו, לחכות כמו שאמרת מלכתחילה, האוזניים שלי שומעות את החגורה נשלפת והלב שלי מנסה להחליט אם הוא נעצר או מתפרע, החגורה נכנסת לפעולה ואני שוכחת מהלב שלי.
הצינור מחליף את החגורה ואז המברשת(חייבת לזכור להחביא אותה כשאתה בא) ואתה שואל אם אני זקוקה לעוד ואני לא יכולה לענות כי הבכי שהייתי כל כך צריכה משתחרר ואתה אומר בשיא הטבעיות שאתה אוהב לזיין את הפנים שלי כשאני בוכה ומיד עושה את זה.
ההמשך ממלא את הלב שלי עד גדותיו, חיבוק ופריקה של הדאגות והמתח באוזניך
נשיקות ונשיכות וליקוקים ומהתחלה
ולהתאפק יפה לצידך על הספה בסלון בזמן שאתה בשיחה חשובה
וקפה ועוד חיבוק ונשיקה
ובא לי עוד ועוד ועוד אותך וממך
♥️