כמה פחדתי מהרגשות של עצמי
פחדתי לחוות אותם
פחדתי להודות בהם
פחדתי בטירוף שאם אגיד בקול רם זה יבריח אותך
זה היה אמור להיות קשר תחת מגבלות מאד ברורות
בטוחה שידעת הרבה לפני שלאט לאט אפורר במו ידיי כל הגבלה ומגבלה
ולא שאי פעם לחצת או דרשת או סתם ביקשת, ממש לא.
הלכת איתי בקצב שלי,אבל אני,בלי שידעתי נכבשתי כבר בשיחת הטלפון הראשונה.
כמה התעניתי מפחד, כמה נאבקתי עם עצמי, כל כך הרבה שנים עברו ואני זוכרת את עצמי יושבת על המיטה בחדר האורחים של אחותי,בדירה שפעם הייתה של סבא וסבתא שלנו, חדר שביליתי בו לפחות חצי מכל חופש בחיי.
התקפלתי על המיטה,צמודה לקיר וכתבתי לך, מילים זה שלי,כתיבה זה שלי. אני יותר אמיצה בכתב.
הייתי בטוחה שלרשום כחול על גבי דפדפת צהובה את המילה המפורשת אהבה יגזור את דינו של הקשר הזה.
למה אתה צריך את הסיבוך הזה?
אבל אתה לא נבהלת בכלל,בטח גם את זה ידעת לפניי.
נתת לי הרגשה שאתה מחבק אותי ואת הרגשות שלי, שיש להם מקום בקשר הנדיר הזה שהלך ונרקם בינינו.
למה נזכרתי בזה עכשיו? כי זה היה בערך בתקופה הזאת של השנה, בסופ"ש תל אביבי עם אחותי
כל כך הרבה שנים עברו מאז, כל כך הרבה פעמים המילה אהבה נאמרה בינינו.
באיזו טבעיות דברים משותפים בינינו, מחשבות חלומות חלקים של היום יום ורגשות.
אוהבת אותך
רוצה אותך
צריכה אותך
חושבת עליך
חולמת עליך
ואפילו יותר עם כל שנה שעוברת
❤️
