במהלך הלילה הוא מכסה אותי בשמיכה, דואג לי. אני ישנה בשלווה, מאושרת.
אני פוקחת עיניים לבוקר אפרורי וגשום ומחייכת באושר.
הוא כבר יושב בפינת הישיבה, מגבת כרוכה סביב מותניו והוא שקוע בעיתון לונדוני כזה או אחר.
"בוקר טוב אדוני" החיוך החם שלו מקפיץ לי את הלב
"מה שלומך הבוקר ילדה?" הוא מתעניין. "כאובה מאד אבל שמחה" אני עונה בכנות וממהרת למקלחת.
כשאני יוצאת הוא עדיין באותו מקום אבל מד החום מונח על השולחן לידו.
אני שולחת אליו פרצוף מסכן "אבל...הישבן שלי כל כך כואב" הוא רק מחייך ומסמן לי להתקרב אליו , אני מתיישבת על הברכיים שלו והוא מלטף אותי, נראה מהורהר "בסדר, אני אוותר לך על הבוקר אבל את תטיילי היום עם הפלאג החדש" החיוך שלו מרוצה מאד.
אני רואה על הפנים שלו שאין שום טעם להתווכח אז אני קמה ללבוש את התלבושת החדשה שלי.
כשאני לבושה בחולצה ובעניבה הוא אומר לי לנעול את הנעליים ולגשת אליו.
אני מותחת יפה את הגרביים הלבנות עד הברכיים, נועלת את נעלי הבובה השחורות מבריקות וניגשת אליו.
הוא מחזיק את הפלאג החדש "היום ילדתי את תעזרי לי, אני רוצה שאת תמרחי היטב את הג'ל" אני מסמיקה "אבל"
"בלי אבל" הקול שלו מתחדד" אני רוצה שתשימי ג'ל על האצבעות ואני רוצה לראות איך את מכניסה אותן פנימה ומכינה את עצמך לפלאג"
אני מתכופפת מעל לשולחן, מרגישה מבוכה איומה ומושיטה לו יד, הוא סוחט את השפורפרת, מוציא כמות נדיבה.
אני נושמת עמוק , בטוחה שהוא מחייך כשהוא ניגש וחופן את הלחיים שלי פוער אותן "הנה עזרתי לך" הוא מגחך
אני מורחת את הג'ל הקר לאט לאורך החריץ, מנסה להשתהות עד שהוא מאבד סבלנות ואז אני דוחפת פנימה אצבע "עוד אחת" הוא דורש
כשהוא מרוצה הוא דוחף את הפלאג פנימה בכוח, הוא ממלא את כולי.
"יפה ילדתי עכשיו תשטפי ידיים תסיימי להתלבש ונצא" אני זזה בחוסר נוחות לסיים להתלבש.
בפתח החדר הוא מושיט לי את תיק הגב הקטן והאופנתי שלי "מה יש בו?"
"את תגלי בהמשך" הוא קורץ לי "בואי נרד לאכול ואז ניסע לטאוור ולחנויות הספרים"
בארוחת הבוקר אני נעה בחוסר נוחות על המושב שלי, מתקשה להסתגל לפלאג, הוא מעיר לי כמה פעמים לשבת יפה אבל קשה לי.
כשהוא מאיים להשכיב אותי על הברכיים שלו ולחבוט בי כאן ועכשיו אני קופאת ולא זזה עד שהוא מסיים לשתות את הקפה- אין לי ספק שהוא רציני.
בטאוור של לונדון אני כמעט שוכחת מהפלאג. נהנית מכל פינה למרות שכבר ביקרתי פה כמה פעמים.
הוא נותן לי להוביל, משועשע מההרצאות שלי ומההתלהבות.
אני מבחינה במצב רוחו הטוב ומבקשת יפה בקול של ילדה טובה את רשותו להוציא את הפלאג- הוא מסכים להפתעתי.
"אני רק אגש לשירותים" אני אומרת לא והוא מניד ראש לשלילה.
"אין צורך" הוא בודק שאף אחד לא מביט לכיוון שלנו ומושך אותי אל פתח שחסום בחבל קטיפה אדום ומסומן כשטח פרטי.
זה מעבר קטן מחלק אחד במגדל לחלק אחר- סגור לתיירים.
"אדוני זה שטח פרטי" אני מציינת כאילו הוא החמיץ את זה.
"אכן, פרטי בהחלט, אפשר להשתעשע בך קצת בפרטיות" אני נחרדת "כאן? באמצע הטאוור?"
"תוציאי את הפלאג" הוא דורש "מהר"
אני מעיפה מבט סביב, המקום ריק אבל זה בכל זאת מעבר קטן מישהו עלול לבוא.
אני מוציאה את הפלאג במהירות ושומטת אותו לתיק.
"רדי על הברכיים" אני מצייתת מיד, כורעת על הברכיים לרגליו "תרימי את החצאית"הוא ממתין שארים אותה ואחשוף את כולי ואז הוא מוציא מתיק הגב שלי את הויברטור הקטן השחור "עכשיו ילדתי תכניסי את זה לישבן" הוא מחייך למראה האימה שעל פני ופותח את הרוכסן שלו
"הזין שלי יהיה בפה החמוד שלך, הויברטור יהיה בישבן שלך ואם תהיי ילדה קטנה וטובה תוכלי בסוף גם לגעת בדגדגן שלך כמו שאת אוהבת"
אני רועדת ולא יודעת אם זה מהתרגשות או בהלה.
אני מחדירה את הויברטור לתוכי, מחזיקה אותו חזק.
הזין שלו קשה, אני מכניסה אותו לפי באיטיות.
הוא שולח יד לשיער שלי, מאלץ אותי להרים אליו ראש, להביט בעיניו כל הזמן
לפני 13 שנים. 18 ביוני 2011 בשעה 8:28