הימים הנותרים עד לחזרתו עוברים לאט, כל כך לאט.
עם על שעה שחולפת אני מתגעגעת יותר, מתלבטת יותר האם החלטתי החלטה נכונה, רוצה מאד להיות איתו כבר אבל גם חוששת.
הסימנים המעטרים את גופי מתחילים לדהות, חלקם נעלמים לחלוטין.
ביום חמישי בערב הוא שולח הודעה "אאסוף אותך מחר בשמונה" אני מחייכת לעצמי ולא נרדמת חצי לילה מרוב מחשבות
אני מעבירה את שישי בבוקר בסידורים חשובים- בחירת תלבושת הולמת לערב,ביקור מהיר במספרה, מריחת לק בגוון עדין מאד.
מנסה לנוח בצהריים אבל ההתרגשות גדולה מדי.
בשבע וצי אני כבר מוכנה בחולצה לבנה חמודה עם מחשוף מעוגל קטן, חצאית קפלים באורך הברך בפסים דקים של כחול כהה ולבן, בגרביים לבנות מתוחות להפליא ונעלי סירה שחורות מבריקות.
השיער אסוף לקוקו מסודר והפוני החדש שעיצבתי רק היום גורם לי להרגיש צעירה יותר.
בחמישה לשמונה אני מחכה למטה והוא כהרגלו- בולם לפני הבית בשמונה בדיוק.
לרגע ארוך אנחנו בוחינים זה את זו. הוא ממקומו מאחורי ההגה ואני ממקומי על המדרכה, אחר כך אני נכנסת לרכב. הלב שלי הולם במהירות מטורפת.
"ילדתי" הוא מברך כשאני לצידו. "אדוני" הקול שלי רועד.
הוא מתחיל לנסוע ולשוחח בקלילות על שטויות כמו מזג האוויר והנסיעה שלו נותן לי זמן להרגע.
"נבלה את הערב אצלי" הוא אומר כשאנחנו כבר קרובים לשכונה שלו.
אני מהנהנת בשקט, זה לא שיש לי מילה בנושא בכל מקרה.
"תלבושת יפה" הוא אמר במעלית "ולכבוד זה שחזרתי מותר לך להשאר לבושה עד שנסיים לאכול"
"תודה אדוני"
"תרימי את החצאית" הוא דורש כשהמעלית נעצרת ואני מצייתת. "יפה" הוא אומר "בלי תחתונים כמו שצריך"
הוא מוביל אותי ישירות לחדר האוכל. השולחן ערוך לשניים בצורה מושלמת.
אני אוכלת בקושי, הנוכחות שלו כל כך קרוב פתאום גורמת לפרפרי התרגשות.
"אז ילדתי..." הוא שואל פתאום" היית אומרת שהתנהגת יפה כשלא הייתי?"
אני מהרהרת רגע "אני חושבת שכן אדוני"
"טוב מאד. בהמשך אני ארצה לשמוע ביתר פירוט כדי שאחליט בעצמי"
את שאריתהארוחה הוא מעביר בספורים משעשעים מנסיעה שלו ורק אחרי הקינוח אני אוזרת אומץ לשאול שאלה.
"אדוני, התגעגעת אלי?" אני מיד כועסת על עצמי ששאלתי אבל הוא רק מחייך.
"כן ילדתי" פשוט וקצר והלב שלי מתמלא הקלה. אני עוזרת לו לפנות ולשטוף והוא מוביל אותי לסלון. התאורה מעומעמת, מוזיקה קלאסית שאני לא מזהה מתנגנת ברכות. הוא מתיישב על הספה ואני על הרצפה, לרגליו, נושאת אליו מבט מלא שמחה.
הוא מחייך, מעביר אצבע על שפתיי"חשבת על מה שאמרתי לך?"
"כן אדוני, חשבתי היטב" "ולאיזו מסקנה הגעת ילדתי?"
"אני לא רוצה דבר אחר אדוני. אני רוצה להיות איתך, ללמוד ממך, לציית לך"
הוא בוחן אותי בריכוז לרגע "את מבינה מה זה אומר?"
"אני חושבת שכן אדוני" המבט שלו מבלבל אותי
"זה אומר שאני אלך איתך רחוק יותר, זה אומר שיהיו עוד כללים וחוקים ועוד עונשים, זה אומר שאת שלי ולא יהיה לך מישהו אחר כל עוד את שלי ילדה" אני מהנהנת, מקבלת הכל בשמחה.
הוא מחייך אלי חיוך אוהב"אני שמח שהחלטת ככה ילדתי" הוא מרצין "הגיע הזמן לחזור לכללים- תורידי את הבגדים"
אני קמה מיד פושטת את החולצה לאט, מקפלת יפה ומניחה בצד.
"חזיה"הוא אומר כשאני שולחת יד לחצאית ואני מיד משנה כיוון.
הוא מרים את ידיו, שתי כפות ידיים פונות למעלה, אני מסירה את החזיה וניגשת אליו.
"תתכופפי" אני רוכנת קדימה עד שהשדיים שלי מונחים על כפות ידיו. הוא חופן, מלטף, מעביר אצבעות על הפטמות.
צמרמורת חולפת בי, הפטמות מתקשות מיד...שבועיים ורק פעם אחת שבה מותר היה לי לגעת בעצמי.
"התגעגעתי לשדיים שלך" הוא אומר והלטיפה נהפכת לצביטה חזקה לכל פטמה.
"עכשיו השאר" הוא משחרר אותי ואני מסיימת להתפשט "תסתובבי ותתכופפי" אני מציית והוא בוחן אותי מקרוב
"הסימנים כמעט ונעלמו"הוא מציין "צריך לחדש אותם. מתאים לישבן שלך להיות חבול"
הוא נשען חזרה לאחור "תסתובבי, ידיים מאחורי הראש, רגליים מפושקות. עכשיו תספרי לי מה עשית כשלא הייתי"
אני נעמדת כמו שביקש, עם סןמק ורדרד של מבוכה קלה ומתחילה לספר לו בצורה מפורטת כמו שהוא אוהב.
הוא מקשעב כמה דקות ואז מוציא מכיס המכנסיים את המצבטים וגוחן קדימה "תמשיכי לדבר, בלי להפסיק" הוא מצווה ומחבר מצבט לכל פטמה זקורה. אני נאנקת קלות אבל ממשיכה.
"התחילו איתך בחורים כשיצאת עם חברות?" הוא דורש לדעת.
"אחד או שניים אדוני" אני אומרת בחוסר נוחות. הוא מזעיף פנים "אבל הם לא עניינו אותי"
הוא נרגע "צילמת את עצמך בשבילי?" "בוודאי אדוני" אני אומרת, המצבטים נושכים אותי, הפטמות מאדימות עוד ועוד.
"תביאי את המצלמה" הוא מצווה" הגיע הזמן לצפות בזה" "עכשיו?" לרגע אחד אני כל כך המומה שאני שוכחת את מקומי
"עכשיו" הוא עונה ברוגע "למה לא?"
"אתה רוצה לצפות בזה עכשיו איתי?" "כן ילדתי. מה הבעיה?" הוא שואל בחיוך זדוני
"זה...זה יביך אותי מאד" אני מודה בחוסר רצון
"יופי" החיוך שלו מתרחב "לכי להביא את המצלמה"
אני הולכת בחוסר רצון ומגישה לו אותה. הוא מתעסק כמה דקות בכבלים ומחבר אותה למסך הטלוויזיה הגדול שלו. אחר כך הוא שולח אותי לכבות את המוזיקה ואת התאורה.
הוא מתיישב שוב בנוחות ומסמן לי לשכב על ברכיו "עם המבט לטלוויזיה...אני רוצה שתסתכלי ובטח יהיו לי שאלות ילדתי"
אני נשכבת על ברכיו ולמרות חוסר הרצון שלי מרגישה שזה בדיוק מקומי.
ההקלטה מתחילה ואני קוברת את פני בכריות הספה - המיטה השחורה, הנרות והעירום שלי על המסך מביכים אותי נורא.
"תסתכלי על המסך" הטון שלו לא משאיר לי ספק שהוא לא צוחק איתי. אני פוקחת עיניים.
"תספרי לי על מה חשבת" הוא דורש ידו מתחילה ללטף את הירכיים שלי
"חשבתי עליך אדוני" אני לוחשת .
"וטוב שכך" הוא אומר וסוטר בעוצמה בלתי צפוי לישבן שלי "תספרי לי בדיוק מה חשבת"
"דימנייתי לי בראש את הערב בו הכרנו אדוני" הקול שלי לא יציב בעוד היד שלו ממשיכה ללטף, לצבוט, לסטור לי בלי שום תבנית קבועה
"תמשיכי" הוא מפשק את הרגליים שלי, מחדיר אצבע את בין הרגליים.
דמותי על המסך מתהפכת על ארבע, לוקחת ליד ג'ל וויברטור. אני טומנת שוב את ראשי בכרית.
"יפה מאד ילדתי" הוא נשמע מרוצה "על מה חשבת?" אני מטלטלת את ראשי, מסרבת להוציא מילה.
הוא שולח יד, תופס את השיער שלי, מאלץ אותי להרים את ראשי "אני אשאל פעם נוספת ילדה- על מה חשבת?"
הלחיים שלי סמוקות ביותר" דמיינתי אותי בספריה שלך אדוני, כפופה על השולחן"
"תמשיכי!,
"הישבן שלי היה אדום ולוהט ואתה היית מאחורי אדוני" אני עוצמת שוב עיניים
"ילדתי הקטנה" לא ברור לי אם הוא מחוייך ממש או מלגלג "אני חושב שגמרת רק מהמחשבה על זה שאזיין אותך בישבן המוכה שלך...אני צודק?" "כן אדוני" הקול שלי הוא לחישה קטנטנה.
הוא מרפה ממני "קומי ילדתי" אני קמה, הברכיים שלי רועדות.
הוא קם ופוסע בתכליתיות ואני אחריו. מדליק אור קטן בספריה ושולח אותי להתכופף מעל לשולחן.
הוא נעמד מאחורי "תספרי ותגידי תודה יפה"
היד שלו נוחתת על לחי שמאל "אחת. תודה אדוני" ואז על לי ימין "שתיים. תודה אדוני"
הוא מגביר את הקצב, מאדים כל חלק בישבן שלי בצורה שווה כשאני מגיע ל"ארבעים. תודה אדוני" אני שומעת את רוכסן המכנסיים שלו נפתח
"תפשקי את הלחיים" הוא דורש ואי מצייתת. הוא חודר אלי בכח, בלי שום ניסיון להאט. ידיו לופתות את מותניי, חופרות בבשר.
הוא מזיין מהר וחזק וכואב.
אני מחייכת חיוך ענק
"תודה אדוני"
לפני 13 שנים. 6 באוגוסט 2011 בשעה 11:34