פורסם לפני 10 ימים ב - 23 ביולי, 2011 בשעה 09:13
אני מונחת על ברכיו של אחד בחברים של אדוני, זו הרגשה אחרת, לא שלמה כמו להיות על ברכיו של אדוני.
"תסובבי את הראש ילדתי, תסתכלי אלי" אדוני אומר. הוא יושב ממול "אני רוצה שתסתכלי אלי לאורך כל הזמן שמכים אותך"
החבר שלו מעביר ליטוף על הישבן והירכיים שלי, מעיר משהו על הסימנים המעטרים אותו, הוא מניף יד ונמחית אותה על לחי הישבן הימנית.
הוא משתמש בכח רב אבל איכשהו לא מגיע לעוצמה של אדוני, אני סופרת את המכות בקול ברור. הוא לא ממש מכאיב, יותר יוצר חום וחוסר נוחות. מבטו של אדוני לא זז ממני, אני חושבת שגם הוא רואה שהמכות לא ממש מכאיבות לי ואין לי ספק שבתורו הוא ידאג לתקן את המצב.
אני סופרת עד ארבעים ואז הוא מחליט שדי לו, נראה לי שהוא לא ממש היה בעניין כמו השאר.
"קומי ילדתי"אני מצייתת עדיין לא מסירה את מבטי מעיניו "תתכופפי מעל הספה" אני ניגשת לספה, מניחה עליה כפות ידיים
"עכשיו תור הסרגל, נראה לי שחמישים הצלפות מהסרגל יהיו מצויינות" יש חיוך בקולו, הוא ידאג שאני אשלם על ההלקאה העלובה מהחבר הראשון שלו.
החבר השני ניגש ושולף בכח את הפלאג מתוכי- לא רוצה שמשהו יפריע לו בדרך.
הוא מצליף בסרגל, הרבה יותר חזק ממה שציפיתי, אני קופצת אינסטינקטיבית וחוזרת מיד למקום, נזכרת לספור ממש ברגע האחרון.
הוא מצליף במרץ, שומר על קצב קבוע, מתמקד בשלוש ארבע נקודות קבועות להנחית עליהן את הסרגל.
זה כואב הרבה יותר ואני נושכת שפתיים בכח אבל לקראת הסוף לא שולטת בקריאת הכאב שנפלטת מבין שפתיי.
אדוני עוצר אותו- יש עוד 10 הצלפות בסרגל "תעמדי ילדתי" אני נעמדת, מנסה לשלוח אליו מבט מתחנן, הוא מתעלם.
יש לו משהו שאני לא מזהה ביד "יודעת מה זה ילדתי?" אני מנידה בראשי לשלילה.
"זה גאג ילדה, הוא נועד למנוע ממך להוציא רעשים" הוא מחייך "תפתחי את הפה"
זאת הרגשה איומה, אני מרגישה בא לי להקיא, עכשיו אני יכולה לצעוק ולהאנק כמה שאני רוצה.
"תחזרי לתנוחה ילדתי, עוד עשר הצלפות בסרגל"
אני מתכופפת שוב וההצלפה בסרגל מתחדשת- לפחות עכשיו אני לא יכולה לספור עבורם.
הישבן שלי שורף. אני מרגישה את החבורות נוצרות בנקודות בהן מתמקד הסרגל- אדומות לוהטות
"תעמדי" אדוני מצווה שההצלפה מסתיימת. כואב לי, הגאג מציק לי ויש לי דמעות בעיניים- שלושתם מחוייכים.
"את רטובה קטנה שלי?" אני משפילה מבט , לא עונה.
"תפשקי את הרגליים" אני מצייתת אי אפשר להחמיץ את הרטיבות בין הרגליים שלי.
"עכשיו למברשת" אדוני פונה לחבר השלישי "את המברשת היא אוהבת במיוחד, תצליף חזק"
הוא אומר לי להתכופף, לתפוס בקרסוליים, זאת התנוחה הכי שנואה עליי. החבר שלו ניגש ובלי אזהרה אני מרגישה אצבע פולשת אל בין הרגליים שלי "אני בודק ילדונת כמה את רטובה עכשיו לפני המברשת"
ההצלפה שלו במברשת מזכירה מאד את הסגנון של אדוני, מכות חדות, איטיות, מכסות כל מילימטר בישבן השורף שלי, באחורי הירכיים
גב המברשת רחב ועבה ואין ספק שהיא אכן אמצעי ההצלפה האהוב עלי..
כשהוא מסיים אני רועדת, קשה לי לשמור על התנוחה. הוא דוחף שוב אצבע לתוכי ומגחך "אכן רטוב הרבה יותר ילדה" הוא משתעשע כמה שניות בלהכניס ולהוציא שתי אצבעות מתוכי במהירות. אני מרגישה חום נעים שעולה בגלים מהאצבעות שלו , מתמזג עם הכאב בישבן שלי.
אדוני מפסיק אותו, מכיר את הסימנים שלי "אסור לך לגמור קטנה עד שאגיד לך" אני מתיישרת והוא מתיר את הגאג, מוציא אותו מפי.
"עכשיו תורי יקירה ואני בהחלט רוצה לשמוע אותך זועקת"
הוא מביא כסא, מכופף אותי מעליו. הישבן שלי כל כך כואב שלרגע אני תוהה האם הוא יוכל לכאוב יותר.
די מהר מתברר שכן- הוא בהחלט יכול לכאוב יותר.
הוא נעמד לצידי, מראה לי את השוט- ארוך יותר נשוט הרכיבה הקטן שקנינו בלונדון.
הוא שורק כשהוא חותך את האויר, מעין צליל שמבטיח כאב וכשהוא פוגע לרגע הכל קופא סביבי. הדבר היחיד שחי היא נקודת המפגש בין הישבן שלי לשוט. אני בועטת ברגליים, שואפת אויר.
הצלפה שניה, אותו רשף של כאב, אותו קפאון של הרגע ואז כאב, כאב אדום כמו דם.
מהר מאד אני בוכה, מתחננת להפסקה, מתחננת לרחמים, מתחננת אליו שירשה לי לגעת בעצמי.
הוא משועשע, מסרב לכל התחנונים שלי בקול חם ואוהב.
הוא מצליף שלושים פעמים ומפסיק- זרמים של כאב שטים לי בדם, הישבן הירכיים, השפתיים הנשוכות עד זוב דם שלי, האצבעות שלי הנאחזות בכסא בעוצמה.
הוא עוזר לי לקום ומחבק אותי חזק, מניח את ראשי על כתפו. ממתין בסבלנות מדהימה שהבכי הסוער יהפוך להתייפחות ואז ליבבות קטנות
כשאני שקטה הוא מרחיק אותי ממנו, מנגב לחי אחת מהדמעות "כל הכבוד ילדתי, עוד מעט וארשה לך לגמור"
אני רוצה להתנגד לומר לו שכואב לי מדי שבכלל לא בא לי לגמור אבל פתאום אני מבחינה עד כמה הפטמות שלי קשות, זקורות, עד כמה אני רוצה שלהרגיש בזין שלו בתוכי.
"עכשיו תעמדי עוד קצת בפינה. את יודעת שאני אוהב לראות את הישבן החבול שלך בתצוגה" הוא מוביל אותי לפינה, ידיים מאחורי הראש, גב זקוף.
הם מתיישבים שוב במקומות שלהם, משוחחים בינהם. מתעלמים ממי אבל אני מרגישה את המבטים נעוצים בי.
הוא משאיר אותי לעמוד שם שעה ארוכה- עד שהאורחים שלו קמים ללכת.
הוא מלווה אותם לדלת, מתעכב על פרידה ובדיחות אחרונות ואז חוזר אלי, נצמד אלי מאחור, לוחש באוזני "כל הכבוד ילדתי, התנהגת למופת"
הוא מסובב אותי, משעין אותי על הקיר. זה מכאיב לישבן המוכה שלי אבל הוא לא מתעניין, מניף את הידיים שלי מעל הראש, אוחז ביד אחת בשני המפרקים.
"רוצה לגמור ילדתי?" "הו כן אדוני, בבקשה" הקול שלי צרוד מבכי, העיניים שלי זורחות אליו
הוא דוחף שתי אצבעות אל בין הרגליים שלי. בתנועות חדות, עמוקות מזיין אותי בשתי אצבעות. תוך כמה רגעים אני מתפתלת, מניעה את האגן כדי לזרז את האורגזמה.
הו צוחק, מניח אגודל על הדגדגן שלי, אני נאנקת , עוצמת עיניים.
הוא משחרר את הידיים שלי "תתפסי את השדיים" אני תופסת בכח. הוא דוחף אצבע אחת לפה שלי "את ילדה חמודה כל כך"
אני גומרת מיד, בגלים עצןמים של עונג.
הוא נותן לי דקה או שתיים להתאושש, מלטף את שערי
"עכשיו ילדתי תרדי על ארבע" הוא מצווה, שולח יד לפתוח את המכנסיים "עכשיו תורי, את יודעת שאני אוהב לזיין את הישבן החבול שלך"
לפני 13 שנים. 8 באוגוסט 2011 בשעה 13:46