אני בוהה בדפים שלפניי. הדבר האחרון שציפיתי לו היה שיעורי בית...
אני מנסה להתרכז, להתפס בפיסת מידע שתעזור לי להתחיל, הוא בחר היטב, יודע שאני חובבת גדולה של הנושא אבל בכל זאת-ארבעה עמודים ככה ללא הכנה?
תיקתוק השעון מוציא אותי מדעתי, בא לי להטיח אותו בקיר...
אני מעבירה בראש את רשימת הספרים שקראתי על ימי הביניים, על מאבקי כח בכנסיה,על אפיפיורים מושחתים...
פתאום צץ במוחי הספר האהוב עלי ומיד אני לוקחת אויר-אני יודעת על מה לכתוב.
אני שוכחת מאי הנוחות של הפלאג, מתגברת על אי הידיעה של כמה זמן מוקצב לי, מדחיקה את החשש לאכזב אותו וצוללת למשימה שלפני.
היד שלי מרחפת על פני הדפים והריק הלבן המזמין מתמלא שורות צפופות של דיו כחולה.
ארבעה עמודים מתמלאים בקלות יחסית ואני מניחה את העט ועוברת על מה שכתבתי- לוודא שהחיבור מסודר, בנוי נכון,קריא ומעניין.
ברגע שאני שבעת רצון הוא מופיע בפתח "נגמר הזמן ילדה" אני מושיטה לו את הדפים בשתיקה .
הוא פוסע מצד לצד, קורא בעיון כל מילה, אני יושבת זקופה, קפואה כמעט בהתחלה, אבל הוא מקדיש לזה כל כך הרבה זמן...
"תפסיקי עם זה!" הנזיפה מקפיצה אותי ורק אז אני שמה לה שהאצבעות שלי מתופפות על השולחן, עדות ברורה לקוצר הרוח שלי.
"מצטערת" אני ממהרת לשלב ידיים חזק.
הוא מסיים ומניח את הדפים בצד, עומד בגבו אלי.
אני תוהה מה הוא חושב. הגב הזקוף שלו אינו מסגיר דבר והדממה מתארכת בינינו.
בסוף הוא מסתובב להביט בי וקשה לי לפענח את ההבעה שעל פניו.
"אדוני?" אני נושאת אליו מבט שואל "אהבת את החיבור?"
"אני לא בטוח מה לומר לך" הוא אומר
הלב שלי שוקע ואכזבה מציפה אותי.
"מצד אחד ילדתי זה חיבור יפה, עשיר, מובנה בצורה מדוייקת, איו ספק שאת מכירה ואוהבת את הנושא"
"אז מה הבעיה אדוני?" אני לא מתאפקת ומתפרצת
"לא באמת התמקדת בנושא שביקשתי אלא קישרת את זה בכמה משפטים לנושא ותקופה מסויימים שאת אוהבת והמשכת בחיבור שלם על זה...זה לא בדיוק מה שביקשתי"
הוא משתתק ואני שותקת- הוא צודק, לא חשבתי שזה יהיה לו כל כך ברור, שהוא יראה ישר בדיוק מה עשיתי ולמה.
"אני לא בטוח ילדתי אם לתת לך פרס על החיבור המושקע או להעניש אותך על הניסיון להקל על עצמך"
אני שולחת אליו את המבט הכי מתוק שיש לי "אדוני..."
הוא מניף אצבע מתרה "אף מילה כרגע ילדתי. נלך לאכול ואחר כך אתן לך הזדמנות לומר לי את דברייך ואז אני אחליט" הוא מסתובב ויוצא ואני ממהרת אחריו.
"אדוני, בבקשה, אפשר להוציא את הפלאג?" אני מעיזה לבקש בפתח חדר האוכל.
הוא פונה אלי בחדות, עומד קרוב כל כך שהריח החם שלו גורם ללב שלי להלום מהר יותר או שאולי זה המבט שבעיניו.
"בהחלט לא" הוא אומר, מעביר אצבע על הלחי שלי, על הצוואר "הגיע הזמן שתתרגלי לדברים האלה ילדתי" הוא הודף אותי כנגד הקיר ולוכד פטמה בין שתי אצבעות, ממולל, מושך, צובט "אני אוהב את המחשבה שיש משהו בתוכך ואני נהנה מהמחשבה על חוסר הנוחות שנגרם לך" השפתיים שלו מכסות את שלי, נושקות- נושכות, היד משחררת את הפטמה וצובטת בפנים הירך, הוא משחרר את השפתיים שלי
"ואני אוהב ילדתי מאד אוהב את המבט בעיניים הכחולות שלך, המבט המפציר הזה"
שתי אצבעות שלו בתוכי עכשיו ואני מהדקת את עצמי סביבן.
הוא מחייך ומוציא אותן "אני אומר לך מה נעשה ילדתי, אם תשכנעי אותי שמגיע לך פרס על החיבור אגרום לך לגמור באיזו דרך שתבחרי אבל אם אחליט שמגיע לך עונש..." הוא משחרר אותי ונכנס לחדר האוכל
הרגליים שלי רועדות, אני נושמת עמוק וממהרת אחריו "ואם יגיע לי עונש אדוני?"
"חכי ותראי" הוא מחייך
לפני 12 שנים. 9 באוגוסט 2011 בשעה 15:48
