Tailor made

הוא זז הצידה נותן לי זמן להביט בחדר, לגמוע את הכל לתוכי.
זה חדר גדול, ענק למעשה, והוא חצוי לשניים במין גבול דמיוני.
השטיח הרך בצבע בז' שפרוש מקיר לקיר הוא המכנה המשותף היחיד בין שני החלקים. אני עומדת בדיוק במרכז, הידיים שלי קשורות לטבעת פלדה שמשתלשלת מהתקרה.
חצי חדר אחד מרוהט בצורה שכל ילדה הייתה אוהבת: מיטת עץ שעליה מצעים עם דוגמא ילדותית של עננים, הסדין מתוח למשעי, שמיכה מקופלת בקפידה רבה, כרית מותפחת בדיוק בראש המיטה. שולחן כתיבה לא גדול עם מנורת קריאה בצורת פרח ועליו מסודרים בשורה ישרה כמו סרגל מספר עפרונות, מחק, מחדד וכמה מחברות פשוטות, כאלה שלא ראיתי מאז שנותי הראשונות בבית הספר.
שידה גבוהה גם היא מעץ, עם חריטות שמזכירות את הדוגמא של המצעים- כל הריהוט בגוון ורוד עדין. הקיר צבוע, לפחות בחצי הזה של החדר בגוון שמנת. מול יש דלת למה שנראה מפה כמו חדר אמבטיה.
הצד השני של החדר שונה בתכלית...
הקיר שם צבוע בלבן, לבן בוהק שרק מדגיש את הקדרות שמשרים החפצים שיש בו.
יש שם מיטת רופא, כסא כבד מעץ כהה עם משענת ישרה שעומד צמוד לקיר, על הקיר ישנו מתלה מאותו עץ כהה וכבד ועליו תלויים שוט, קיין, סרגל עץ ומברשת שיער.
ליד מיטת הרופא מסודרים על מדף כל מיני מכשירים שונים, היחד שאני מזהה בוודאות הוא מדחום זכוכית מיושן.
מבטי מסיים להקיף את החדר וחוזר להתמקד באדוני.
הוא מביט בי ונראה משועשע "הפנים שלך מסגירים כל רגש שעובר לך בלב"
אני לא מגיבה, אני המומה, מפוחדת ומסוקרנת ולמרות כל זה אני גם מתחילה להרגיש את העייפות של היום הזה.
"אני אתיר את הידיים שלך ילדתי" הוא אומר וניגש אלי "כבר מאוחר והגיע זמנך ללכת לישון" הוא מתיר אותי- איזו הקלה.
"אבל קודם מקלחת ואז הצלפה, שתלכי לישון עם ישבן כואב וחומר למחשבה למחר...מחר נתחיל בעונש האמיתי"
הוא ניגש לשידה ופותח אותה "כאן הבגדים שתלבשי בימים הקרובים"
בגדים? זה שינוי לעומת הדרישה שלו שאהיה עירומה בנוכחותו.
הוא שולף בגד ומראה לי- זו כותונת ילדותית בצבע סגלגל עם שרוולים קצרים ומסולסלים ועם ציור של ילדה קטנה וחייכנית. היא נראית קצרה מאד. הוא מורה באצבע אל חדר האמבטיה ואני ניגשת בלי מילה.
בחדר האמבטיה הקטן יש כיור עם מראה ומדף קטן ועליו כוס פלסטיק אדומה עם מברשת שיניים ומשחה, אמבטיה בגודל בינוני ושירותים.
יש מתלה שעליו שתי מגבות.
הוא מכוון את חום המים ורומז לי להכנס. "תסתובבי" הוא מוציא את הפלאג, בלי לנסות להיות עדין.
"אני יכולה להתקלח בעצמי" אני מעיזה לומר והוא מרים גבה "לא הבנת את מהות העונש שלך ילדתי? התנהגת כמו ילדה קטנה ועכשיו אני אתייחס אליך בהתאם" הוא שוטף אותי במים החמימים ושופך סבון על היד.
הוא מסבן ביסודיות, מתעכב על השדיים הכואבים, צובט את הפטמות. מחדיר שתי אצבעות לתוכי עד שאני גונחת בהנאה, הוא מיד מוציא אותן ונוזף בי שזה לא הולם לילדה להנות מזה- אני מרגישה סומק מתפשט על לחיי ולא בטוחה עם מקורו ברוגז או בהנאה.
כשהוא מחליט שאני נקיה ומצוחצחת הוא סוגר את הברז ועוזר לי לצאת, עוטף אותי במגבת ענקית ורכה ומשפשף במרץ.
אחר כך הוא מלביש אותי בכותונת, אני כמעט מוחה שוב שאני יכולה לבדי אבל מחליטה לשתוק.
הכותונת אכן קצרצרה ומשאירה את פלג גופי התחתון חשוף לגמרי.
"יפה, עכשיו תצחצחי שיניים ותגשי אלי" הוא אומר ויוצא. אני מצייתת, מודעת ולא מודעת למעשיי, כל הסיטואציה הזאת נראית לי הזויה.
הוא מחכה לי בחצי החדר הקודר, ישוב על הכסא ובידו מברשת העץ הכבדה "גשי הנה ילדה"
אני נעמדת לפניו "את יודעת מה יקרה עכשיו?" "כן אדוני" אני מהנהנת, מרגישה באמת כמו ילדה שננזפת על ידי המורה.
"מה?" "אתה תכה אותי אדוני"
"לא מספיק טוב" הוא מניד ראש לשלילה "מה יקרה עכשיו?"
אני מסמיקה עוד יותר "אתה...אתה תשכיב אותי על הברכיים שלך ותצליף בי אדוני"
"עד ש...?" "עד שהישבן שלי יהיה אדום וכואב ויהיה לי חומר למחשבה למחר אדוני"
"ולמה אני נאלץ לעשות את זה ילדה?" הטון שלו מתנשא, מרוצה מעצמו.
"כי...כי שיקרתי לך אדוני וכי הפרתי את הכללים שלך"
"בהחלט" הוא אומר ומושך אותי אליו.
"עכשיו אנחנו נספור יפה עד חמישים, בלי לזוז, בלי לבעוט, בלי יללות או תחנונים, ברור?"
"כן אדוני" עוד לפני שאני מסיימת לענות החבטה הראשונה נוחתת וסוחטת ממני את הנשימה.
הוא לא נותן לי שהות לעכל את רשף הכאב ומנחית עוד מכה מיד.
אני משתדלת בכל יכולתי לא לזוז, לא לצעוק, לא להתחנן...רק להתרכז בקיר שמולי ולנסות לספוג את הכאב.
במכה החמישים דמעות זולגות במורד לחיי, נוטפות לאיטן לשטיח העבה.
"קומי ותראי לי" אני קמה ומסתובבת מיד, הוא בוחן את הישבן שלי "התחלה לא רעה, עכשיו למיטה"
הדמעות עדיין זולגות בזמן שאני נכנסת למיטה. הוא מכסה אותי היטב, רוכן ונשק אותי על המצח "לילה טוב ילדתי ותזכרי שאני עושה את זה לטובתך ולמען שנינו"
בא לי לזרוק עליו משהו ובא לי לחבק אותו חזק חזק