הוא יוצא מהחדר וסוגר את הדלת, חושך משתרר, זר ואחר מהחושך המוכר לי מחדר השינה הפרטי שלי.
אני עייפה,עייפות של מתח שהתפוגג, עייפות שמכבידה את כל האיברים והשינה מסרבת לבוא.
הערב זה בלבל אותי. ידעתי שהוא כועס, הבנתי שיבוא עונש ואפילו האמנתי שהוא יהיה מוצדק, אבל לזה לא ציפיתי.
החדר הזה במקום לא ידוע, חדר שנראה כי תוכנן כבר מזמן, חדר שלמרות שהושקעה בו מחשבה ברור כי כל כולו חדש, שני החצאים שלו המנוגדים כל כך זה לזה-חצי אחד נועד לילדה קטנה והחצי השני נועד...למי בדיוק קשה לי להחליט אבל אין ספק שלא לילדה.
והיחס שלו אלי, השילוב הזה המנוגד כמו שני חצאי החדר בין הצד הפיזי של יחסינו ליחס שהוא נותן לי, לתפיסה הזו שלי כילדה,
השילוב הזה מטריד אותי אבל קוסם לי.
בסוף השינה באה בלי שהספקתי להגיע לשום תובנה שארית הלילה חולפת במהירות.
אני מתעוררת כשאני שומעת את הדלת נפתחת.
"בוקר טוב ילדתי"
"בוקר טוב אדוני"
הוא אוחז מגש עם ארוחת בוקר ואני מגלה שאני מורעבת, אני קמה מהמיטה.
"לאן את הולכת?" "לשטוף פנים" אני עונה
"שכחת ילדתי את צריכה לבקש רשות, את לא זזה בלי רשות ממני"
אני חורקת שיניים אבל פונה אליו בכל הנימוס שאני מצליחה לגייס "אדוני, מותר לי בבקשה לגשת לשטוף פנים?"
"לכי" אני משתדלת להזדרז, לא רוצה לגרום לו לחכות וחוץ מזה אני משתוקקת לכוס קפה...
כשאני יוצאת המגש מונח על שולחן הכתיבה הקטן-בלי זכר לקפה.
הוא מבחין במבט שלי ומחייך, קורא את מחשבותיי "שכחת קטנה שלי? ילדות לא שותות קפה, זה לא בריא.
אני מזעיפה פנים אבל מתיישבת מיד כשהוא מרים גבה.
"תאכלי ובינתיים אני אסביר לך מה הולך לקרות בימים הקרובים" הוא מתיישב על המיטה מחכה עד שאקח ביס או שניים
"החלק הראשון של יום יום בשבוע הקרוב, ילדתי, יוקדש ללמידה. את צריכה ללמוד ולהבין מה אומר הקשר ביננו ולכן נעסוק במשימות כתיבה, אחר כך תנוחי קצת, אין ברירה ילדות קטנות שלא נחות בצהריים נעשות מאד זועפות ואז אחר הצהריים...אחר הצהריים נבלה בחצי השני של החדר, בחלק הפיזי יותר של העונש שלך"
שוב, המילים שלו, השילוב הזה בין היחס הילדותי לצד הפיזי של העונש מעביר בי צמרמורת
"מותר לי לשאול שאלה אדוני?" אני שואלת בקול הכי מתוק שלי.
"יפה, את מתחילה לתפוס. תשאלי בבקשה"
"אדוני, מה יהיה ה...הצד הפיזי של העונש שלי?" אני לא בטוחה אפילו שאני באמת רוצה לדעת
"את תגלי ממש בעוד מספר שעות ילדתי אז תמתיני בסבלנות" הוא קם ממקומו ואוסף את המגש מהשולחן
"המשימה הראשונה שלך היא לכתוב את כל מה שאירע בשבת שעברה. בפירוט רב, בצורה מסודרת ויפה, הכל מרגע שהרגשת שאת חייבת לשוחח עם מישהו ועד הרגע שחזרת הביתה. אני רוצה התייחסות גם למדוע הרגשת צורך לשקר לי ולמה לדעתך זו הייתה טעות"
אני שולחת אליו מבט נדהם-ברצינות?
"קדימה, אני אבוא בעוד שעתיים לבדוק איך את מתקדמת וכדאי מאד שאהיה מרוצה. ברור?"
"כן אדוני" אין לי באמת ברירה
הוא יוצא מהחדר ואני שולחת יד למחברת הראשונה בערימה.
אני מנסה להתרכז- הרי זו משימה קלה לכתוב מה קרה, איך הרגשתי, למה זו טעות לשקר לו
אבל המבט שלי גולש שוב ושוב לחצי השני של החדר- למיטת הרופא, למכשירים התלויים על הקיר.
תתרכזי!!! אני נוזפת בעצמי...
לפני 13 שנים. 22 באוגוסט 2011 בשעה 12:40
