התלבטתי מאד אם לכתוב כאן משהו על ילדי...ואז החלטתי שלמה לא...
בעוד שבוע בכורי היקר ילך לכיתה א'
מהצד אני מביטה בו נדהמת- הרי רק אתמול הוא נולד הילד המופלא הזה,
ממש אתמול הבטתי בו בבוקר שאחרי הלידה- הוא היה מכוער, מותר להודות, תינוק שהרגע נולד לנצח יהיה מכוער, הבטתי בו וידעתי שאני מאוהבת.
ובאו ימים הזויים ולילות טרופים בהם גיליתי תגלית משמחת- נשיונל ג'אוגרפיק משדר 24 שעות ביממה- מישהו שיהיה איתי בשתיים בלילה ושוב בשלוש בלילה ושוב ב...
ולא הספקתי למצמץ והוא היה בן שנה והייתה מלחמה וכל הפחדים שידעתי עד אותו יום התגמדו,נעשו מגוחכים אל מול הרגע הזה בו טילים נופלים על חיפה בבוקר יום ראשון והתינוק שלי לא לידי- אימה צרופה
לפני שנה בדיוק, גילינו כמעט במקרה שהוא בסכנת חיים- אין מילים שיתארו את מה שהתחולל לי בראש, את הצורך להחזיק לו את היד כשכל יום דקרו אותו, בדקו אותו, אסרו עליו לרוץ, לקפוץ, להשתולל או בקיצור להיות ילד רגיל...
ועברנו גם את זה וצלחנו גן חדש ואח חדש ולמדנו וחווינו וגדלנו ופתאום הוא בן 6
מתפעל מחשב טוב יותר ממני, מקסים וחכם ורגיש, פלא מהלך שאנחנו יצרנו, בן אדם אמיתי.
והוא הולך לכיתה א' ופתאום בית הספר נראה לי כל כך מאיים, הילדים בכיתה ב' ענקים חורשי רעה, והוא? הילד הזה, ילד שלי אמיץ, בוגר תכול עיניים... אני שואלת אותו אם הוא נרגש, אם הוא רוצה לשוחח על בית הספר...
והוא מגלגל אלי עיניים, להוט לחזור לעיסוקיו ואומר לא ממש אמא ורץ לו...
ופתאום הוא מתגנב חזרה אלי, בשקט ושם ראש ומחבק, פתאום אומר שהוא אוהב אותי...
ילד שלי, בכור, ראשון, פלא פלאים שכזה
שתהיה לך דרך צלחה...
לפני 13 שנים. 23 באוגוסט 2011 בשעה 15:14
