כשהדמעות נגמרות הוא אומר לי לשכב על הגב, אני מסתובבת ונאנחת, הישבן שלי כואב כל כך.
הוא שולח יד לצד המיטה, מותח רצועה שלא הבחנתי בה עד עכשיו ומחבר אותה לצד השני, הרצועה מצמידה אותי למיטה, מרתקת את הכתפיים והזרועות למקומן.
הוא מרים את הרגליים שלי, מניח כל כף רגל על המזרן, מפשק עד כמה שניתן וקושר כל רגל לצדי המיטה.
אני שונאת את ההרגשה הזאת, שונאת עוד יותר את מבטו הנח עלי, קורא כל מבט שלי, כל מחשבה שחולפת בראשי.
"עכשיו ילדתי נמשיך לשוחח ותזכרי לענות תמיד בדיוק ובפירוט"
הוא עומד לצידי, חופן שד אחד "למה את רוצה את הקשר הזה ביננו?" השאלה תופסת אותי לא מוכנה, אני נועצת בו מבט, זאת השאלה הכי אינטימית שהוא שאל אותי,שאלה שכדי לענות עליה בפירוט ודיוק אצטרך לחשוף בפניו את הנפש שלי.
"אני ממתין" הוא אומר בנימה מזהירה, אחיזתו העדינה מתהדקת, מועכת בכח ואז ביותר כח.
"זה מרגש.."אני מתחילה ומשתתקת מיד כשהוא מרפה את אחיזתו רק כדי לתפוס פטמה בין שתי אצבעות ולצבוט בכח, כמעט באכזריות
"קודם כל אני רוצה תשובה מנומסת כיאה לילדה שפונה למי שאחראי עליה ודבר שני אל תחשבי שאני אסתפק בתשובה כללית ושטחית"
הצביטה מתהדקת, מבטו אוחז במבטי, לא מרפה.
"אדוני"אני פותחת בהיסוס "אני רוצה את הקשר הזה ביננו מאחר והוא בדיוק מה שחלמתי עליו תמיד ואף נותן לי מעבר לזה"
הצביטה המכאיבה מתרופפת, הוא פונה למגירות ומוציא מצבט, אני משתתקת, שולחת אליו מבט מפציר
"תמשיכי!" הוא זז לתחתית המיטה ומהדק את המצבט אל הדגדגן שלי מתעלם מאנקת הכאב הקטנה
"סיפרתי לך אדוני בעבר על הפנטזיות שלי מגיל צעיר על מישהו שיעניש אותי, שיחזיק אותי קצר. רציתי מישהו שאוכל לשאת את עיני אליו אדוני" המצבט נושך את הבשר העדין ומבטו עדיין נעוץ בי בריכוז, אני מסמיקה ולא יודעת למה
"ואז אתה הופעת בחיי אדוני כאילו יצאת היישר מהפנטזיה.
אתה מנוסה, אתה איש חכם, חווית המון, חשבתי שזה יהיה קשר קצר שיגשים את הפנטזיה על העונשים ופתאום מצאתי את עצמי לומדת, מגלה דברים שאני לא יודעת על עצמי ותמיד...תמיד נראה שאכפת לך באמת ואני רוצה שתתגאה בי, שתרצה לחנך אותי. ונראה,אדוני, כאילו אתה קורא את מחשבותיי, מכיר כל טפח בנפש שלי ואני יכולה להיות פשוט אני כשאני איתך ואף אחד לא גרם לי להרגיש ככה"
אני סמוקה עוד יותר, נבוכה מגילוי הלב שלי.
הוא לא מסגיר לשניה את מחשבותיו.
"זו אכן תשובה מפורטת" זה כל מה שהוא אומר "עכשיו תספרי לי בכנות מה את מרגישה כשאני מתייחס אליך כמו אל ילדה קטנה"
עוד שאלה נוראית, אני עוצמת עיניים חזק חזק
"תפקחי עיניים ותביטי בי" אני מצייתת. לרגע הוא מניח לי להשתהות, להביט בו.
אני כמעט אומרת לו שאני אוהבת אותו, כשהוא עומד מעלי בחצי חיוך זדוני עם השיער הכסוף והביטחון העצמי שלו, הידיים המכאיבות שלו שיודעות גם לחבק אבל ברגע האחרון אני מחליטה לא לומר.
"אני מחכה..." הוא שולח אצבע אל בין רגליי, ועוד אצבע "מה את מרגישה כאשר אני מתייחס אלייך כמו אל ילדה קטנה"
"זה הטריד אותי בהתחלה אדוני" אני אומרת בקושי, ראשי שקוע כל כולו באצבעות שלו שבין רגליי "אבל זה הטריד אותי רק כי אף פעם לא העזתי להודות בפני עצמי עד כמה אני רוצה שיתייחסו אלי ככה, לא כל אחד, האיש המתאים."
האגן שלי מתפתל על המזרן והוא מפסיק "אסור לך לגמור ילדתי...שכחת?" החיוך הזה, המרוצה מעצמו!!
הוא חוזר למעוך ולצבוט את השדיים שלי וקשה, כל כך קשה לי להתרכז בהמשך התשובה שלי.
"ועכשיו אדוני אני אוהבת שאתה מתייחס אלי ככה" אני אומרת במהירות בקול חנוק.
"כי...?" "כי אתה גורם לי להרגיש מוגנת אדוני, כי אני יודעת שאתה פה כדי להציב גבולות אבל גם כי אתה יודע הכי טוב ואתה שומר עלי"
הוא מחייך, חיוך אמיתי, כזה שמחמם לי את הלב
"תשובות יפות יש לך קטנתי, אני חושב שנסיים את החלק הזה של היום עכשיו" הוא מתיר את הרצועות שקושרות אותי, מסיר את המצבט
אני נושמת לרווחה.
"תעמדי ילדתי בצד המטה ותתכופפי, תחזיקי חזק" הוא מוריד את הקיין מעל הקיר וצוחק למראה המבט האומלל שעל פני
"אל תחשבי שכמה תשובות טובות יפטרו אותך מן העונשים המגיעים לך ילדתי. כפי שציינת רק עכשיו, אני יודע מה הכי טוב עבורך"
הדמעות מציפות את עיניי עוד לפני שמכה אחת נחתה.
"כמה הצלפות ילדתי לדעתך?" אני לא מעיזה להביט בו...
"ארבעים אדוני" אני ספק שואלת ספק אומרת, זה מה שקיבלתי קודם בסרגל העץ...
"ארבעים נשמע לי הוגן" הוא מחליט ונעמד מאחורי "ואל תדאגי ילדתי...את יכולה לצעוק כאוות נפשך, אף אחד לא יכול לשמוע"
והוא דואג שאצעק, משקיע את כל כולו בחבטות מדוייקות, מקשט כל סנטימטר בפסים אדומים רותחים.
אני בוכה, צועקת, נושכת שפתיי, מאגרפת ידיים, שואפת אויר, אין דרך להמלט מהכאב...
חלק קטן ומנותק בראש שלי תוהה לעצמו איך זה שאני משוכנעת יותר מתמיד שהאיש הזה אכן אוהב אותי
לפני 12 שנים. 27 באוגוסט 2011 בשעה 12:26
