הזמן חולף בצורה משונה. היום הראשון היה נורא. בלבול מוחלט, הפרה מוחלטת של שגרת חיי, חלק קטן בראש או בלב שלי המשיך לעמוד מן הצד ולתהות למה אני מרשה לאיש הזה להתנהג אלי ככה.
אבל היום הראשון הסתיים. הסתיים כשאני במיטה, חצי החדר שכל ילדה הייתה חולמת עליו, עם דמעות שמקורן לא מובן לי במדויק אולי הכאב, אולי המבוכה ואולי פשוט סערת רגשות.
בבוקר של יום שני אני פוקחת עיניים והרגשת שמחה לא מזוהה מעגלת את שפתיי לחיוך. השמיכה משוכה למעלה עד האף כמו שאני אוהבת
ואני מרשה לצמי לשכב בעיניים עצומות ולברר מה מקור השמחה.
אני מגיעה לתשובה בדיוק כשהדלת נפתחת. הוא מזהה מיד שאני ערה למרות העיניים הסגורות
"בוקר טוב ילדתי" "בוקר טוב אדוני" אני מחייכת אליו ומתיישבת, שכחתי עד כמה הישבן שלי כואב.
הוא מניח את מגש ארוחת הבוקר על השולחן ופונה להביט בי "תראי לי את הסימנים מאתמול"
אני נעמדת באיטיות, מפנה אליו את הגב, הכותונת הקצרצרה לא מסתירה דבר ממילא.
"תניחי את הידיים על המיטה" התנוחה הזאת לא נוחה אבל שום דבר לא פוגם בשמחה שלי, הוא בוחן בריכוז את הסימנים המעטרים את עורי.
"לכי לשטוף פנים ילדה" הוא מצווה כששבע מלהביט. אני ממהרת לחדר האמבטיה ומנסה להביט בעצמי במראה, לבחון את הסימנים שהותיר בי אמש, אחר כך אני מזדרזת עם שטיפת הפנים וחוזרת לחדר.
הוא מעיף מבט בשעון, לא מרוצה בבירור "לקח לך יותר מדי זמן, מה עשית ילדתי?" אני מרכינה את ראשי, מהססת איך להסביר לו.
הוא מניח יד תחת סנטרי מאלץ אותי להרים אליו עיניים "נגעת בעצמך?" הקול שלו שקט בצורה מפחידה
"לא אדוני" אני מקווה שהוא יודע עד כמה אני כנה
"את בטוחה?" העיניים הכחולות שלי לא משכנעות אותו.
"לא אדוני כלומר כן אדוני"אני מגמגמת ומסמיקה.
הוא מתיישב על הכסא ומושך אותי לעמוד בין הרגליים שלו, ידיו אוחזות חזק במפרקי ידיי"ילדתי אני רוצה תשובה כנה ואני רוצה אותה ברגע זה ותזכרי שאת פה בגלל ששיקרת לי"
"אני רק הסתכלתי על עצמי במראה אדוני" אני מצטדקת, מקווה שזו לא תשובה שתרגיז אותו.
הוא מרים גבה, לא מסופק עדיין.
"הסתכלתי על הישבן שלי אדוני, על הסימנים" הוא מחייך, משחרר את הידיים שלי וקם
"שבי ותאכלי ילדתי ואחר כך אומר לך מה המשימה שלך להיום" אני מתיישבת בזהירות, זה עדיין מכאיב.
הוא יושב על המיטה מולי ונראה מהורהר, אני לא מעיזה לשאול על מה הוא חושב.
כשאני מסיימת הוא נעמד, מתקרב אלי כך שאני נאלצת להרים את מבטי אליו. אצבע אחת שלו משרטטת קו על הלחי שלי
"היום ילדתי תכתבי לי איך הרגשת שהסתכלת על הסימנים, תתארי לי בדיוק רב את הסצינה בה עמדת והסתכלת וכל מה שעבר לך בראש
ובסוף החיבור שלך ילדתי תפרטי לי מה הכלי הכי אהוב עליך כשאני מעניש אותך ומה הכי שנוא עליך"
האצבע המשוטטת שלו חולפת על פני הצוואר שלי ומתחילה לעגל עיגולים סביב הפטמה שלי, על הבד.
אני עוצמת עיניים כשצמרמורת נעימה חולפת בי.
"ותזכרי ילדתי, היום אני אצליף בך בשני המכשירים האלה ואני מצפה ממך לכתיבה כנה לחלוטין..."
העיניים שלי נפקחות, הוא מחייך אלי את החיוך הזדוני שלו.
לפני 13 שנים. 28 באוגוסט 2011 בשעה 11:56
