הוא יוצא ומותיר אותי בשקט להתרכז במשימה שלפני.
אני מנסה להשליט סדר במחשבות שלי, אבל יותר ויותר אני מוצאת שקשה לי. אני רוצה אותו, רוצה שימשיך לגעת ולהכאיב והוא כאילו עשוי מפלדה, לא זז במילימטר מהתוכנית המקורית שלו, עונש לשבוע ואחריו נראה...
ומה פתאום השאלה הזאת שלו? איך הוא מצליח לשאול תמיד את השאלה הכי רגישה, הכי נוגעת ללב המחשבות שלי? האם זה משהו שהוא מצליח לראות על פני או שהוא פשוט עשה את כל זה קודם...
פתאום אני נשטפת קנאה, המחשבה שהוא עשה כבר את כל זה בלתי נסבלת, אפילו שברור שזה לא הגיוני, הוא הרי אמר מאד בבירור שהיו לו קשרים כאלה קודם.
אני קופצת מהמקום ונשכבת על השטיח כמו אתמול, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע במחשבות על העבר שלו עכשיו.
אני פותחת את המחברת בדף חלק ונושכת את העט בניסיון להתרכז...מה בדיוק הרגשתי כשהתבוננתי בסימנים שהותיר בי אמש?
אני מחליטה להתחיל בתיאור הסצנה שלי מתבוננת במראה.
כותבת איך קמתי בהרגשת שמחה בלתי מוסברת, איך הייתי נבוכה שבחן את סימני ההצלפה מאתמול ואיך רציתי כל כך לראות בעצמי. איך נעמדתי בחדר האמבטיה הבוהק בלובנו, הקריר וסובבתי את גבי למראה.
איך הבטתי כמהופנטת בניגוד בין הבד הסגלגל של הכותונת לבין העור החבול של הישבן שלי.
הסרגל והקיין הותירו סימנים שונים לגמרי זה מזה. בקושי ניתן היה להבחין בפיסת עור לבנה. בסימנים ישנים יותר המתחילים להצהיב, בסימנים כחולים או שחורים מהימים הקודמים ובסימנים האדומים בוהקים, טריים מאתמול.
איך הבטתי בכל סימן, נוגעת בזהירות כאילו בודקת שהכאב עדיין שם, טבוע בעור.
איך כל סימן כזה היה לי כאות והוכחה לאיש הזה שהכרתי ממש במקרה, כל חבורה עדות לתחושות הסותרות שהוא מעורר בי.
איך חייכתי לעצמי במראה שמחה בידע שיש לאיש הזה עוד המון מה ללמד אותי.
אני עוצרת וקוראת שוב את מה שכתבתי, אני מרגישה שזה נכתב מהלב ומקווה שהוא יבחין בכך.
אחר כך אני מתלבטת רק לרגע לגבי החלק השני- המכשיר הכי אהוב עלי והכי שנוא עלי לענישה, אין לי ספק שאם לא אהיה כנה הוא ידע, אני רק מתלבטת במה להתחיל.
אני מחליטה להתחיל במה ששנוא עלי. אני כותבת לו שאני מתעבת את החגורה. כל פרט שקשור בה מאיים מבחינתי, בניגוד למכשירים האחרים אין בחגורה שום דבר שגורם לי לצמרמורת נעימה.
השריקה שהיא משמיעה כשהיא חותכת את האוויר, נשיכת הכאב ברגע שבו העור העבה שלה פוגע בעור העדין שלי. אני שמה לב שאני נושכת שפתיים תוך כדי כתיבה, רק המחשבה על החגורה גורמת ללב שלי להלום מהר יותר.
אני לוקחת אוויר ועוברת לתאר לו את המכשיר האהוב עלי, זה לא מכשיר אפילו, הדבר האהוב עלי הוא שהוא משתמש ביד שלו. התחושה הקרובה , האינטימית של להיות על הברכיים שלו, כף היד שלו שמלטפת בהתחלה ואז מכאיבה עוד ועוד, הזיכרון שזה מעורר בי כל פעם של הערב הראשון בו נפגשנו
אני מסיימת ומניחה את המחברת יפה על השולחן. אין לי מושג כמה זמן עבר ומתי הוא יבוא.
אני פוסעת מצד לצד בחצי החדר, לא מעיזה לנדוד לצד השני כמו אתמול. אני ניגשת לשידת הבגדים ומחפשת בה משהו ראוי יותר ללבוש, אבל כל הבגדים שם דומים מאד זה לזה- גווני פסטל רכים, ציורים ילדותיים
אני בוחרת בשמלה ורודה בסוף, עם פרפרים מעטרים את החצאית שלה. אני לובשת אותה וחוזרת לפסוע מצד לצד עד שאני שומעת את הצעדים שלו קרבים לדלת.
אני עוצרת במקומי, אוטומטית שולחת ידיים אל מאחורי הגב, זקופה, רוצה ולא רוצה שיכנס כבר.
לפני 13 שנים. 30 באוגוסט 2011 בשעה 11:09
