Tailor made

הוא נכנס עוצר רק לרגע כדי להעיף בי מבט ואז ממשיך לצעוד עד שהוא קרוב אלי, צמוד ממש.
אני לא זזה, מחכה שידבר. הידיים שלי מאחורי הגב לופתות זו את זו בכוח.
"סיימת את המטלה שלך ילדתי?" הקול שלו לא מסגיר את מצב רוחו
"כן אדוני" אני מצליחה להינתק מהמקום וניגשת לקחת את המחברת ומגישה לו אותה
"יפה, עכשיו תלכי להמתין בסבלנות בחצי השני של החדר, קחי את הכסא קרוב יותר למרכז החדר ותניחי עליו את הידיים. תשאירי את השמלה, היא הולמת לך כל כך"
אני עושה כדבריו ומחכה, מנסה לא לזוז יותר מדי בזמן שהוא קורא את החיבור שכתבתי עבורו.
כהרגלו הוא לא ממהר, קורא בריכוז כל שורה, אני רוצה להגניב מבט לאחור, לנסות ולקרוא את הבעת פניו אבל אני לא רוצה להכעיס אותו.
אני שומעת אותו מניח את המחברת על השולחן ומתקרב אלי, אני נדרכת.
הוא לא אומר דבר בהתחלה רק מרים את השמלה למעלה, במעלה הגב. הוא ניגש למגירות לצד מיטת הרופא ונובר בהן עד שהוא מוצא פלאג גדול וצנצנת ג'ל.
הוא חוזר אלי, מניח את הדברים על הכסא, צמוד לידיים שלי.
"את מתוחה ילדה?" הידיים שלו על הישבן שלי, כל יד חופנת לחי באחיזה חזקה.
"כן אדוני" הקול שלי רועד קלות ואני שומעת את החיוך בקולו "מצוין"
הוא לוקח את צנצנת הג'ל וטובל בה שתי אצבעות, לאט לאט, מוודא שמבטי מרותק אליו.
"את כותבת מאד יפה ילדתי" הצנצנת מונחת חזרה לצידי
"את מביעה את הרגשות שלך בצורה פתוחה ומקסימה" יד אחת שלו מפשקת את הלחיים
"ואני שמח שכך את מרגישה לגבי, לגבינו, לגבי מה שאנחנו עושים" האצבעות שלו חודרות לתוכי, זה לא כואב אבל זה מרגיש מוזר, נראה כאילו עבר נצח מאז שזיין אותי, אני נושכת שפתיים חזק.
"אני חושב ילדה שאת לומדת הרבה מהעונש שלך" הוא מוציא את האצבעות ולוקח את הפלאג
"ואני בטוח ילדתי שאת מפנימה את הרעיון הכי חשוב בקשר הזה" הפלאג מוחדר לתוכי בתנועה אחת חדה, מכאיבה והוא טופח על הישבן שלי במין מחווה מתנשאת "את צריכה תמיד לעשות מה שאומרים לך"
אני ממצמצת דמעות של כאב והוא אומר לי לעמוד ולהוריד את השמלה.
אני מזדקפת ופושטת את השמלה, מקפלת יפה ומניחה על מיטת הרופא.
הוא ממתין עד שאני ניצבת שוב מולו ואז בתנועות איטיות פותח את אבזם החגורה, שולף אותה החוצה.
"החיבור שלך היה מוצלח כל כך ילדתי שאני אצליף בך בחגורה רק 30 פעמים" הוא מודיע בנדיבות.
זה לא ממש מנחם אותי...
"תסתובבי ותתכופפי, תחזיקי את הקרסוליים" התנוחה הזאת פוערת את כולי למבטו , עם הפלאג הנעוץ בתוכי, אני מסמיקה.
החגורה מונפת, שורקת בזעם ופוגעת בירך שלי. משאירה שובל בוער גם בפנים הירך. אני לא מצליחה להחניק את קריאת הכאב.
שוב הנפה ושריקה ועוד שובל אש מתפשט, הפעם לרוחב הישבן. קשה לי לשמור על התנוחה, אני רועדת.
הוא לא מבזבז זמן וממשיך להצליף, מכוון כל פעם לנקודה אחרת.
כמה מהמכות פוגעות גם בבשר הרגיש שבין הרגליים. אני לא נאבקת בדמעות, מניחה להן לזלוג בחופשיות במורד הלחיים ולהרטיב את השטיח העבה.
הוא מגיע ל30 ומורה לי להזדקף, להביט בו. אני מסוחררת מכאב, מהתנוחה הלא נוחה, מהרצון להרגיש אותו בתוכי...
הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. רועדת, דומעת, הרטיבות המסגירה בין הרגליים "ילדה יפה"
הוא פותח את המכנסיים "על הברכיים"
אני צונחת לרגליו, לוקחת אותו בפי.
הוא מלפף יד בשערי, מוודא שמבטי הדומע לא יעזוב את מבטו