הוא ,כהרגלו, מתנתק ממני לפני שהוא גומר ואני שוב מתפעלת מהשליטה העצמית שלו.
הוא לא אמר לי לקום אז אני נשארת על הברכיים ,שבילי הדמעות מתייבשים על לחיי בזמן שהוא מארגן מחדש את הבגדים, מחזיר את החגורה למקום.
אני תוהה אם הוא סיים איתי להיום ואז אני חושבת שכבר כמה ימים אין לי מושג מה השעה וכמה זמן חולף בין משימה למשימה.
"על מה את חושבת ילדתי?" הוא מפתיע אותי.
"תהיתי אם סיימנו להיום" אני מפתיעה את עצמי באמירה הכנה מדי הזאת "וגם חשבתי לעצמי על איך זה שאין לי מושג מה השעה בכלל"
הוא מחייך לרגע קצרצר "קומי" אני קמה, מרגישה קצת לא יציבה.
"תחזרי להתכופף מעל לכסא" הוא מורה והלב שלי שוקע, אני לא בטוחה שהישבן שלי יכול לספוג עוד הרבה
אבל אני עושה כדבריו, מרגישה אותו מתקרב אלי.
"תפשקי את הרגליים...עוד, עוד" הוא לא מרוצה עד שהרגליים מפושקות הכי הרבה שאפשר.
היד שלו עוברת על החבורות הטריות, נוגעת בכל סימן וסימן.
"כואב?" הוא לא מחמיץ את שאיפת האוויר החדה שלי.
"כן אדוני" "טוב מאד" הוא ממשיך ללטף, לגעת, לחקור כל פס אדום "זה אומר שאני עושה עבודה טובה"
אני לא מגיבה, זאת לא נשמעת כמו שאלה אבל הלטיפה שלו הופכת למכה חדה.
"שאלתי שאלה ילדתי, האם את חושבת שאני עושה עבודה טובה?"
אני שונאת את השאלות האלה! משהו בי רוצה להזדקף והודיע לו שנמאס לי מהשאלות האלה, לא רוצה יותר לענות לו, לחשוף את הנפש שלי בפניו אבל בעצם, בעצם זה בדיוק מה שאני רוצה, צריכה.
"אני לא יודעת אדוני" אני עונה מהלב בקול ברור "רק אתה יכול לקבוע האם זו עבודה טובה או לא.
אני לא יודעת איך מגדירים עבודה טובה בקשר כזה אדוני אבל אני יודעת שאני לא רוצה שתפסיק, אני יודעת שלא תפגע בי, אני יודעת שרוב הזמן אני מוכנה לשבת לרגלייך ולהקשיב לך..." אני משתתקת נבוכה מפרץ הרגשות הזה.
"רוב הזמן?" הוא שואל בטון קליל "ומה לגבי שאר הזמן?"
"בשאר הזמן מתחשק לי לזרוק עליך משהו" אני ממלמלת בשקט. הוא לא מגיב בהתחלה ושתיקה ארוכה נמתחת בינינו, אני לא יכולה לסבול אותה "אדוני?"
היד שלו על זרועי, עוזרת לי לקום. הוא מחבק אותי חזק חזק, סוחט ממני את הנשימה.
אני מגניבה מבט למעלה ורואה את הצחוק בעיניים שלו.
"את עדיין בעונש ילדתי אבל בזכות התשובות היפות שלך אנחנו רק נשוחח בשארית הערב"
אני מחייכת אליו חיוך לא בטוח, בלתי אפשרי לי לצפות את התגובות שלו.
הוא מוביל אותי לצד השני של החדר ומתיישב על המיטה.
"שבי" הוא מורה על השטיח, בין הרגליים שלו "בגב זקוף, ידיים מאחורי הגב"
אני מתיישבת, לא מעיזה לבקש שיוציא את הפלאג הגורם לי אי נוחות רבה, כבר היה לי המון מזל היום.
"אז ילדתי" הוא מרים את הסנטר שלי, מביט לתוך העיניים שלי "ספרי לי מה חשבת לך על הזמן שלך פה עד עכשיו"
הוא נשען לאחור, נראה נינוח, מבטו מטייל עלי מלמטה עד למעלה בצורה שמעלה סומק בלחיי,
אני מתרכזת בלארגן את התשובה שלי ומתחילה לענות. בפירוט, בנימוס , כמו שהוא אוהב.
לפני 13 שנים. 1 בספטמבר 2011 בשעה 13:29
