אני מנסה להיאבק, זאת הפעם הראשונה, בועטת, מתפתלת. חוסר הצדק שביום הזה רק הולך וגובר
"עזוב אותי" הקול שלי עולה באוקטבה או שתיים
הוא לא עונה רק תופס את האגרוף שלי שמנסה לחבוט, מרתק את היד שלי מאחורי הגב.
"תשחרר אותי מיד!" הוא מנחית את הכף העץ בעוצמה פעם, פעמיים.
אני כל כך שקועה בכעס שלוקח לכאב רגע לשקוע ואז אני קופאת המומה.
הוא חובט שוב "תמשיכי להתנהג ככה ואצליף בך בחגורה, ברור?"
"כן" אני עונה בטון זועף. "כן!?" הוא מעניק שתי חבטות מהירות לכל לחי
"כן אדוני" אני מסננת.
"יפה" הוא חוזר להכות, מתמקד בשתי נקודות קבועות פחות או יותר.
זה לא נורא כמו קיין או חגורה אבל זה בהחלט כואב. הכף כבדה וכל חבטה שהוא מנחית פוגעת בכוח רב
אחרי 25-30 חבטות, דמעות חמות מציפות את העיניים שלי, הכעס שלי על העולם שוכך קצת.
הוא עוצר, ממשיך לרתק אותי למקום, רוכן קרוב לאוזן שלי "עכשיו את מוכנה לנהל שיחה הגיונית כמו ילדה מנומסת?"
"כן אדוני" הקול שלי קטן, הרבה יותר מנומס עכשיו.
"יפה" הוא מלטף את העור שלי עם כף העץ, מזכיר לי את נוכחותה "מה פשר ההתנהגות שלך היום?"
"פשוט לא התחשק לי להיפגש הערב" אני ממלמלת.
אני מרגישה אותו מניף יד, הפעם המכה נוחתת על אחורי הירך, סוחטת ממני יללת כאב.
"ילדתי אני רוצה תשובה, אמיתית ומדויקת ואני רוצה אותה עכשיו. מה קרה היום שהרגיז אותך כל כך?"
אני יודעת שאין לי ברירה, גם כי הוא ימשיך עד שאומר לו בדיוק מה קרה וגם כי אני חייבת לפרוק את הלב
"פיטרו אותי היום" אני אומרת סופסוף "עבדתי שם שנתיים ופיטרו אותי"
הוא שותק לרגע, משחרר את הזרוע שלי מאחיזתו "למה?"
"למה???" ברגע אחד אני מתרגזת מחדש "כי בחודשים האחרונים אני לא מרוכזת בעבודה, כי הראש שלי מעופף, כי אני פחות משקיעה, כי אני יוצאת מוקדם, כי נעדרתי לשבוע בתואנה קלושה של מחלה.
בקיצור פיטרו אותי בגללך!!" ברגע שהמילים יוצאות לי מהפה אני מתחרטת, יודעת שזו טעות רצינית ואני אפילו לא באמת חושבת ככה, אבל מאוחר מדי.
הוא שולח יד ותופס בשיער שלי, מכריח אותי לסובב את הראש ולהביט בו "בגללי?" הקול שלו קר
"לא אדוני, לא התכוונתי לזה" אני אומרת מהר, הדופק שלי מאיץ "אני מצטערת"
"קומי" אני קמה מהר והוא נעמד.
"על הברכיים" אני צונחת לרגליו "ידיים משולבות מאחורי הראש, פשקי את הרגליים, עוד"
הוא מתכופף אלי, תופס פטמה וצובט חזק "אני נוסע הביתה להביא כמה דברים. את תישארי בדיוק ככה עד שאחזור ואז אראה לך איך מסיימים את הטיפול בהתקפי זעם אצל ילדות כמוך"
אני רועדת "אדוני בבקשה" הוא מניח אצבע על שפתיי, ידו השנייה עדיין צובטת את פטמה
"אף מילה ממך עכשיו"
הוא פותח את האבזם, שולף את החגורה ומניח אותה על הרצפה לפניי "זה ייתן לך חומר למחשבה עד שאחזור"
והוא יוצא
לפני 13 שנים. 5 בספטמבר 2011 בשעה 17:56
