צליל הדלת הנסגרת אחריו נשמע לי מוחלט וסופי, פתאום אני חוששת שאולי הוא הלך ולא יחזור.
אני מנערת את קו המחשבה הזה, הוא לא היה משאיר אותי ככה לחכות לו...הוא לא היה עושה את זה
אני נועצת מבט בשעון, דקה ועוד דקה ועוד דקה. מתחיל להיות לי לא נוח על הרצפה, מתחיל להיות לי קר קרוב כל כך למזגן ואני מתחרטת שהוצאתי את ההאשמה הטיפשית הזאת מהפה.
אני לא זזה למרות חוסר הנוחות והקור, ממתינה בסבלנות מופתית, בקושי נושמת.
צעדים נשמעים במדרגות, הצעדים שלו, בבת אחת אני מתמלאת הקלה ובהלה, לא יודעת איזו מהן יותר...
הוא נכנס ומדליק את האור, אני ממצמצת, מסונוורת אחרי החשיכה בה המתנתי.
"יפה יפה ילדה, נראה לי שחיכית כמו ילדה ממושמעת"
אני שונאת את הטון המתנשא הזה שלו.
הוא ניגש ומושך אותי מהכריעה על הרצפה ואני מבינה שאין לו כלום בידיים, הוא מבחין במבט שלי ומחייך
"לא באמת נסעתי עד הבית ילדתי, ישבתי באוטו וקראתי עיתון קצת" מתחשק לי לחנוק אותו.
הוא מוביל אותי לחדר השינה "על המיטה, אל ארבע" הוא מצווה
אני מטפסת על המיטה.
"תניחי את הכתפיים והראש על המיטה" הישבן שלי גבוה באוויר עכשיו ואני מגלה שזו תנוחה מביכה במיוחד
הוא מפשק את הרגליים שלי הכי הרבה שאפשר "יפה לך ככה" אני מרגישה את הסומק מחמם את הפנים שלי
"איפה אטבי הכביסה שלך?" "באמבטיה על אדן החלון אדוני" אני עונה בשקט.
הוא ניגש וחוזר מיד,אוחז מספר אטבים.
"את רואה ילדתי אפשר לאלתר פתרונות" הוא מגחך
הוא מתכופף ומחבר שני אטבים לשפתיים שלי, זה לא נושך כמו מצבטי המתכת אבל זה צובט ומציק.
אחר כך הוא פותח את המגירה שלי, שולף את הויברטור הגדול שקנינו בלונדון ושפורפרת ג'ל.
הוא מורח את הג'ל על הויברטור, עיניו אוחזות במבטי ואז ניגש שוב מאחורי ובלי גינונים מיותרים מחדיר אותו לישבן, לא בהדרגה, לא בעדינות אלא בתנועה אחת מכאיבה.
הוא נשען על הארון ומביט בי דקה, שתיים שלוש.
"עדיין חושבת על הכעס שלך ילדונת?" הוא שואל ונשמע מלגלג
מי יכול לחשוב על זה בכלל כשהוא בפוזה כזאת עם אטבי כביסה נאחזים בבשר העדין וויברטור גדול כזה
אני חושבת לעצמי בזעף
"לא אדוני" אני אומרת בקול הקטן הכי מנומס שלי.
"כואב לך? לא נוח לך? מביך לך ילדתי?" הוא מוודא
"כן אדוני"
"מצוין אז עכשיו את יכולה להתרכז בזה במקום בכעס שלך ונוכל לנהל שיחה כמו שני אנשים בוגרים"
הוא מתיישב לידי, מניח יד על ראשי בספק ליטוף ספק ריתוק למקום
"את חושבת שבאמת הזנחת את העבודה בתקופה האחרונה?"
תשובה חריפה עומדת לי על קצה הלשון אבל אני בולעת אותה "כן אדוני"
"אני מבין ולמה זה?" האם הוא מיתמם או שהוא רציני!?
"שקעתי כל כך בך, בנו, בחוויות החדשות, שהעבודה פתאום הייתה חשובה פחות, הרבה פחות, אדוני"
אני אומרת בקול את מה שאמרתי רק לעצמי כבר שבועות ארוכים
"אז הבוס שלך צודק קטנה שלי, לא?" עכשיו ברור לי שהוא סתם מתעלל בי
"זה לא הוגן!" דמעות חונקות את גרוני
"ומי אשם בזה? אני?"
"זאת אשמתי אדוני" אני מודה "אני ילדה גדולה והייתי צריכה להקפיד הרבה יותר עם העבודה"
הדמעות מציפות את עיניי וגולשות "אבל עבדתי שם כל כך הרבה זמן, מה אני אעשה עכשיו?"
הוא משחרר את הראש שלי ומלטף את הלחי ברוך בלתי צפוי כשאני מניחה לדמעות לזלוג
"סיימנו עם התקף הזעם להיום ילדתי?"
"כן אדוני" אני נשמעת לעצמי כמו ילדה מלאת חרטה
לפני 13 שנים. 7 בספטמבר 2011 בשעה 15:06
