Tailor made

הוא הלך בחצות, מזכיר לי להיות בקליניקה בשעה שבע בדיוק.
אני מתקשה להירדם, זה היה יום ארוך, עמוס ורגשי מדי לטעמי ואני עדיין חוששת מלעבוד אצלו, מלהיות איתו כל כך הרבה שעות כל יום.אני קמה בחמש בקושי רב, לא סובלת שעות מוקדמות שכאלה אבל לא רוצה לאחר.
אחרי המקלחת אני מוודאת שהחולצה שרציתי ללבוש מגוהצת למופת. חולצה סגולה כהה, אני אוהבת את הדרך שבה היא יושבת, מחמיאה לגוף, זה גורם לי להרגיש קצת יותר בטוחה.
אני מוסיפה לה חצאית שחורה שמסתיימת בדיוק מעל לברך, נצמדת למותן ומשם יורדת בקפלים.
אני מתלבטת האם לפי החוקים שלו מותר ללבוש גרבונים או אסור ומחליטה לא לנסות את מזלי.
נעלי סירה שחורות משלימות את ההופעה, טיפ טיפונת איפור לעיניים ואני מוכנה, מקווה מאד שלא תהיה רוח בדרך, החצאית מרגישה קצרה מדי כשאין תחתונים .
התחתית מלאה בנוסעים בדרכם לעבודה ואני עומדת צמודה לדופן, מקפידה שהחצאית לא תזוז.
כשאני יורדת אני ממהרת לעבר בניין המשרדים ומצליחה להיכנס לקליניקה בשש חמישים ושבע.
הוא יושב מאחורי השולחן, מעיין במסמכים, מעיף מבט בשעון "בוקר טוב ילדתי"
"בוקר טוב אדוני"
"אני רואה שהצלחת להגיע בזמן, התחלה נאה. תתקרבי אלי תראי לי אותך"
אני עוקפת את השולחן, נעמדת לצידו. הוא סוקר אותי מכף רגל עד ראש "תפתחי כמה כפתורים, אני רוצה לראות את החזיה"
הדבר הראשון שבא לי לעשות הוא למחות ולומר לו שלבשתי חזייה שהוא אוהב אבל אני מצליחה לשתוק ולפתוח שלושה כפתורים בחולצה, חושפת את החזיה הלבנה, הצבע היחיד שהוא מאשר.
"טוב, את יכולה לסגור את הכפתורים" הוא שולח יד ומרים את החצאית, מלטף את הישבן החשוף
"ילדה טובה" הוא נראה במצב רוח טוב הבוקר
"אדוני, אפשר לגרוב גרבונים לעבודה?" אני שואלת בנימוס, בחיוך
"לא" הוא עונה בנימה שלא משאירה מקום לדיון "אם את רוצה את יכולה לגרוב גרבי ברך" נפלא!
"ובלי איפור בעיניים ממחר" "אבל הוא ממש עדין" אני מוחה
"נכון ובכל זאת ילדתי אני לא חושב שאת צריכה איפור וזה הכול" "זה לא הוגן" אני ממלמלת לעצמי אבל לא מספיק בשקט
"תלונות?" הוא קם ממקומו ואני נרתעת צעד לאחור "לא אדוני"
"יפה, בואי אראה לך את פינת העבודה שלך" הוא מוביל אותי לחדר הכניסה ומראה לי את המחשב, את ארון התיוק, את המטבחון, מסביר לי בקצרה את סדר היום.
הוא שולח אותי להכין לשנינו קפה וחוזר לעבוד מאחורי השולחן, אני מתחילה להירגע קצת ואפילו לזמזם לעצמי כשאני מכינה לנו קפה.
אני חוזרת אליו נושאת בזהירות את הקפה, רותח כמו ששנינו מעדיפים.
"אז ילדתי, מה לדעתך יחשבו החולים שלי אם הם ידעו שהמזכירה הקטנה שלי מסתובבת פה ללא תחתונים, עם ישבן אדום רוב הזמן או שהיא עומדת בפינה כמו ילדה נזופה?" הוא לא טורח להרים את מבטו, רק שואל במין טון אגבי שכזה.
סומק מתפשט על לחיי והידיים שלי רועדות קצת, בנס לא נשפך קפה לוהט על כל השולחן.
אני מניחה את הכוסות ושותקת, לא בטוחה איך להגיב.
"אין לך מה לומר?" הוא עדיין לא מביט בי "את חושבת שהם יהיו מזועזעים? אולי אושיב אותך מתחת לשולחן בין התורים, תשבי לך יפה על הברכיים ותיקחי אותי בפה..." הוא מרים אלי מבט משועשע, החיוך מתרחב למראה ההבעה הנבוכה שלי
"מה קרה ילדתי? את מרגישה לא טוב? את סמוקה מאד"
"אני בסדר" אני מגמגמת
"בטוחה?" הוא קם ושולח יד ללחי האדומה שלי "את חמה מאד, אולי אני צריך לבדוק אותך?" החיוך לא יורד לרגע מהפנים שלו "יש לנו שעה עד החולה הראשון שלי"
"אני בסדר אדוני באמת" אני מנסה לומר, יודעת שהוא החליט כבר מזמן
"תתפשטי ילדתי" הוא מצווה וניגש לארון "תתפשטי ותשכבי על מיטה, על הבטן"
"אדוני..." אני שונאת את זה וגם את הקול הקטן הילדותי הזה שמדבר מגרוני.
"בזריזות ילדתי" הוא אומר, שם סטטוסקופ סביב הצוואר ושולף מדחום מהמגירה.
אני מתחילה לפתוח את הכפתורים בחולצה באנחה.