אני לא יכולה לשבת בשקט. מתרוצצת מצד לצד במשרד, מיישרת, מסדרת, מנסה לשמוע מה נעשה בפנים כדי להיות מוכנה לרגע שהוא יתפנה.
המטופלת שבפנים מתעכבת הרבה, בחוץ ממתינים חמישה אנשים שהולכים ונעשים רגוזים
בסוף הדלת נפתחת והוא מלווה את המטופלת החוצה, על פניו חיוך מקסים
"אני מתנצל על העיכוב רבותיי, אבל אני ממש חייב לבדוק משהו עם המזכירה שלי" הוא מורה לי להיכנס.
אני צועדת לכיוונו, מבטי נעוץ ברצפה. הוא לא זז מהפתח מה שמאלץ אותי להתחכך בו כדי לעבור. הוא סוגר את הדלת וניגש לפנים השולחן, נשען עליו בזרועות שלובות.
"עשית מה שאמרתי לך?"
"כן אדוני"
"תתקרבי אלי" הטון שלו קשה, שונה כל כך מהחביבות שלו למטופלים.
אני פוסעת שלושה צעדים עד שאני ממש צמודה אליו, הוא שולח ידיים ואוחז בשדיים שלי מבעד לחולצה, אצבעותיו ממששות, האגודלים מחליקים על הפטמות. זה מרגיש נפלא.
"איפה היית כשקראתי לך?" הוא שואל, כמעט לוחש, אחיזתו מתהדקת.
"רק..רק הלכתי להוריד את החזיה כמו שאמרת" אני אומרת בהיסוס
"לוקח עשר דקות לעשות את זה?" הוא מרים גבה, האחיזה שלו מכאיבה עכשיו והוא לא מרפה
"תסתכלי אלי ותעני לי בכנות" אין לי ברירה אלא להישיר מבט אל מבטו
"אני... זאת אומרת הייתי "קשה לי למצוא את המילים ולהודות שעשיתי משהו בלי רשותו
"הורדתי את החזיה והבד התחכך וזה הרגיש טוב כל כך וגם ככה הייתי רטובה ומגורה ממך אדוני ש..."
אני אומרת במהירות ומשתתקת בסוף נבוכה
"ש...מה!? תגידי את זה"
" שהייתי חייבת קצת לגעת בעצמי" אני אומרת בשקט בשקט
הוא משחרר אותי, הפטמות שלו זקורות, נלחצות כנגד הבד, יהיה ברור לכל אחד שאין לי חזייה תחת החולצה .
"תכניסי את המטופל הבא" זה כל מה שהוא אומר והלב שלי צולל
"אבל אדוני" הוא מניד ראש לשלילה "בלי אבל, תכניסי אותו. נדון בהתנהגות שלך כשאתפנה"
אני מדביקה חיוך מזויף על פני ויוצאת לחדר ההמתנה, מתנצלת יפה על העיכוב ושולחת פנימה את האדון שממתין . השעה אחת עשרה ושלושים, ביומן כתובים מטופלים עד שלוש.
אני עובדת על אוטומט, מקלידה, מתייקת, עונה למטופלים. נמנעת ככל האפשר מלגשת לחדרו.
הראש שלי שקוע בפחד ממה שיקרה והלב שלי עולה על גדותיו מרוב ציפייה
באחת הוא שולח אותי להפסקה, אני לא נלהבת לשוטט בחוץ במצבי נטול הבגדים התחתונים אז אני יורדת לבית הקפה בלובי הכניסה ומתיישבת בשולחן פינתי, אין לי תיאבון אז אני מדפדפת בעיתון, שותה קפה ועולה בחזרה לקליניקה.
אני מתיישבת מאחורי השולחן ושולחת מבט לשעון כל שתי דקות. המטופלת היחידה שממתינה מתעקשת לספר לי הכול על הכלבים שלה ואני מהנהנת בנימוס ולא מקשיבה למילה.
בשלוש ועשרה דממה יורדת על הקליניקה. אין מטופלים, הטלפון השתתק ואני יושבת קפואה על קצה הכסא לא יודעת אם לגשת אליו או להמתין שיקרא לי.
הדלת נפתחת ואני קופצת ממקומי, הוא בוחן אותי ומחייך חיוך קטנטן " אני יורד למטה לאכול משהו, את בינתיים תמתיני לי יפה" הוא אוחז בזרועי ומוביל אותי לפינת החדר, מול דלת הכניסה "ממש פה, בלי לזוז"
הוא מסובב אותי כך שפני לקיר. ידיו תופסות בשולי החצאית, מרימות למעלה. הוא תופס אותה במותניים ומשאיר אותי בישבן חשוף. הוא שולח ידיים קדימה ופותח באיטיות ארבעה כפתורים בחולצה שלי.
"ידיים מאחורי הראש ותחכי כמו ילדה ממושמעת" הוא לא מצפה לתגובה אלא מסתובב ויוצא.
הלב שלי דוהר- מה אם מישהו יבוא?? אין לי מושג כמה זמן עובר, העור שלי מעקצץ כולו בציפייה דרוכה
אני לא מעיזה לזוז, בקושי לנשום.
אחרי פרק זמן שנראה לי ארוך ביותר אני שומעת צעדים במסדרון, הצעדים המוכרים שלו למרבה ההקלה.
הוא נכנס ומתקרב אלי "חיכית יפה כמו ילדה ממושמעת?"
"כן אדוני" אני אומרת בכנות
"תסתובבי" אני מציית, מגניבה מבט אל פניו, הן חתומות, לא מסגירות שום רגש
הוא מצמיד אותי בגבי לקיר, אוחז בידיים שלי מעל לראשי "ההתנהגות שלך היום לא מקובלת עלי ילדתי"
אני לא בטחוה עם לענות או לא.
"תלונות, התחצפויות, עושה דברים בלי רשותי"
"אני מצטערת אדוני" אני אומרת ומתכוונת לזה באמת.
הוא מחטט בכיס החלוק שלו ושולף משם מצבטים, מחבר אחד לכל פטמה.
"תתפשטי" אני מצייתת בידיים רועדות, הפטמות שלי מתחילות להתנפח, להאדים.
"גשי לספה" הוא מצביע על הספה שעליה ישבו המטופלים הממתינים.
אני מתקרבת אליה. "תתכופפי, כפות ידיים על המושב"
באיטיות מכוונת הוא פותח את החגורה, מוציא אותה מהמכנסיים.
"תפשקי את הרגליים" הוא נעמד מאחורי, מעביר את החגורה בפנים הירכיים
"אני לא אקבל ממך תלונות ילדתי, מובן?" העור של החגורה מחליק בין הרגליים שלי
"כן אדוני"
"ואת לא תתחצפי אלי, לעולם"
"כן אדוני" הוא מושך את החגורה לאחור "ואת לעולם, אבל לעולם, לא תגעי בעצמך בלי רשותי"
"כן אדוני" אני אומרת ובדיוק אז הוא מצליף את ההצלפה הראשונה, ישר בפנים הירכיים
לפני 13 שנים. 14 בספטמבר 2011 בשעה 13:13
